פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כ

פרק כ

מלחמה - דרך היהדות; בטחון; מושגים

(א) כי תצא למלחמה על אוֹיבֶך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך - לא תירא מהם, כי ה' אלקיך עמך, המעלך מארץ מצרים. זְכור את יציאת מצרים, שה' פדה עם של עבדים והוציאם מתוך האימפריה הגדולה בעולם, והוא אותו אלקים שעדיין עמך. וכתב רש"י: "אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח". זו דרך היהדות: על אף שה' עמך, אתה צריך לצאת למלחמה, וכן להיפך, שאין לך לסמוך על גבורתך בלבד, כמו שאמר הרמב"ן (ד): "שלא יבטחו בזה בגבורתם... ויחשבו כי 'לא בגבורת הסוס יחפץ...' (תהלים קמז:י) כי 'רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו' (שם:יא)".

א"י; מלחמת מצוה ורשות

כי תצא למלחמה... כתב הספורנו: "לחוצה לארץ, שבמלחמת מצוה לא היו שם שבים מעורכי המלחמה, אלא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (סוטה מד:)". הספורנו לא כתב "למלחמת רשות" אלא "לחוצה לארץ", להשמיענו שרק על חו"ל יש מושג של מלחמת רשות, משא"כ א"י, שכל מלחמה בה ועליה היא מלחמת מצוה.

מלחמה; רחמנות; א"י; מושגים

כי תצא למלחמה על איבך... כתב רש"י: "יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך". מדובר במלחמת רשות, ואין ספק שלא ירחמו עליך כי אתה בא לכבוש את ארצם והם מאמינים שאתה אויב. ובכן, אין ספק שערביי א"י מסתכלים על היהודים כאויבים, כי הם מאמינים שאנחנו גזלנו את ארצם. ולכן הם אויבינו ושונאינו, ולא ירחמו עלינו אם ניתֵן להם הזדמנות לנקום בנו, ולכן אסור לרחם עליהם. ועל זה אמרו חז"ל (עי' קהלת רבה ז:טז): "כל המרחם על האכזר סופו להיות אכזר על הרחמן". כמו כן, על פסוק ג: "שמע ישראל, אתם קרֵבים היום למלחמה על אוֹיביכם...", כתב רש"י: "אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם...".

מלחמה; בטחון; ידעתי

(ג-ד) ואמר אלֵהם [הכהן המשוח מלחמה]: שמע ישראל! אתם קרֵבים היום למלחמה על אוֹיביכם, אל ירך לבבכם [קודם המלחמה], אל תיראו [כשתראו את האויב] ואל תחפזו [אל תנוסו בפרוץ המלחמה] ואל תערצו מפניהם [אם לרגע נראה שהמלחמה אינה לטובתכם], כי ה' אלקיכם ההוֹלך עמכם, להִלחם לכם עם אוֹיביכם להושיע אתכם. כתב רש"י (ג): "'שמע ישראל' - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם". יש כאן כלל גדול: גם אם יהודי אינו מקיים את כל המצוות, מכל מקום אם יש לו בטחון בה', והוא מאמין בו באמת ובוטח רק בו ויודע את ה', והיינו המושג של "שמע ישראל" - כדאי הוא להיוושע מאויביו.

עוד כתב רש"י (ד): "הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית - ומה היה סופו? נפל ונפלו עמו". והנה בסיפור גלית (שמואל א יז:טז) כתוב: "ויגש הפלשתי השְכֵם והַערֵב ויתיצב ארבעים יום". ומביא רש"י שם: "אמרו רבותינו: כדי לבטלם מקריאת שמע". והכוונה היא, כדי להפחיד אותם כל כך עד שיבטלו את בטחונם בה'. והענין הזה של כח האמונה והבטחון האמיתי להושיע את ישראל מובא ע"י השפת אמת, תהלים לא:כה, על תפלת פורים, "שושנת יעקב", על המלים "כי כל קוֹויך לא יבושו...".

מלחמה

(ד) כי ה' אלקיכם ההוֹלך עמכם... להושיע אתכם. פירש הרמב"ן: "שהם יינצלו במלחמה ולא יִפָקד מהם איש... ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש, כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה". ואינו נראה לי, שהרי גם אם נאמר שבמלחמת מצוה הדבר הוא כך, הרי כאן מדובר במלחמת רשות. ועוד - שהרי השוטרים עצמם יצאו ואמרו (ה): "מי האיש אשר... פן ימות במלחמה". אלא ודאי, שהקב"ה אינו משנה את הטבע לגמרי, ועל אף שהוא נותן את הרבים ביד המעטים, בכל זאת נופלים יחידים, ובמיוחד אלה שאינם צדיקים ושיש בידם עבירות. ודוקא ביהושע - בכיבוש הארץ בפעם הראשונה - היה צורך לקדש את השם במיוחד, ולכן היה צריך להיות שלא ימות אף אחד.

מלחמת מצוה; א"י

(ה) ...מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכוֹ, ילך וישוֹב לביתו פן ימות במלחמה... פירש הספורנו: "שמא יש עליו עבירה שבשבילה ייענש...". אם כן, משום העבירות יש סיכון של מוות, ובכל זאת אין חוזרים מהמערכה במלחמת מצוה, כי אין שיקול של פיקוח נפש של יחיד במלחמת מצוה.

מושגים; רחמים - שלא לגרום לעגמת נפש

מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוֹב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומה בכך? כתב רש"י: "ודבר של עגמת נפש הוא זה". וחייבים למנוע ככל שאפשר עגמת נפש מישראל.

חילול השם

(ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חִללו... פירש הרמב"ן: "...שלא עשאו חולין, והוא הפדיון שהזכירו רבותינו, מלשון 'כי חִלל יהודה קוֹדש ה'' (מלאכי ב:יא), 'ולא יחלל זרעו' (ויקרא כא:טו)". משמעות המלה "חילול" היא להסיר את הקדושה, ושהקדושה תיעלם.

בטחון; מלחמה

(ח) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוֹב לביתו... כתב הרמב"ן: "ועל דעת רבי עקיבא הוא כמשמעו [ממש ירא ממלחמה], כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא ייעשה לו הנס". כלומר, מדוע היהודי מפחד אם אין עבירות בידו, ולמה צריך לשלוח אותו הביתה? הטעם הוא, שמכיון שהוא מפחד ואינו בוטח בה', הוסרה לגביו ההבטחה.

חוסר בטחון; מנהיג

 ...מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוֹב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. גם מנהיג שאינו בוטח בה', ומפחד, יחזור לביתו ויתן לאחר להיות המנהיג, ואל יפחיד את העם, ואל יחטיא אותם בחוסר בטחון.

בטחון - דרך היהדות; מלחמה; קידוש השם

(ט) והיה כְכַלוֹת השוֹטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם.  יש לשאול, למה צריכים בכלל לצאת עם כל התכסיסים האלה, ולמה אין הקב"ה עושה נסים? הרמב"ן מתרץ: "כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו".

מנהיג - הולך בראש

והיה ככלת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. השרים עומדים בראש העם; הם הולכים תחלה והעם אחריהם.

א"י - מלחמה

(י-יא) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה, אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה, יהיו לך למס ועבדוך. כתב רש"י (י): "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". וכ"כ הרמב"ן. וכתב הרמב"ן עוד (י): "אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון... ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שפירשה (לקמן פסוק יז): 'כי החרם תחרימם', ו'לא תחיה כל נשמה' (שם:טז)". מכאן רואים שכל הדינים חלו גם על עבר הירדן, שהיא חלק מארץ ישראל, שהרי סיחון היה בעבר הירדן. ואח"כ מביא הרמב"ן: "וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה:יד) יהושע בן נון קיים הפרשה הזו. מה עשה יהושע? היה שולח פרוסדיטגמא [הודעה] בכל מקום שהיה הולך לכבוש, והיה כותב בה: מי שמבקש להשלים - יבוא וישלים; ומי שמבקש לילך לו - ילך לו; ומי שמבקש לעשות מלחמה - יעשה מלחמה. הגרגשי פנה [לאפריקי]. הגבעונים שהשלימו, עשה להם יהושע שלום. שלשים ואחד מלכים שבאו להילחם, הפילם הקב"ה".

והנה ההבדל העיקרי בין מלחמת שבעת העמים לבין שאר מלחמה, הוא אם לא השלימו, שבשבעת העמים אסור להחיות כל נשמה, ובשאר העמים - מחו"ל - מותר להחיות את הנשים והטף. והרמב"ן בא ומצא שיש הבדל ביניהם גם אם הם משלימים, שכתב: "שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו. אבל בערי העמים האלה [שבעת העמים] נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז". ויש בדבריו כלל גדול - שבשבעת העמים יש שני דברים: האחד, שיקבלו עליהם לשלם מסים וגם שיקבלו על עצמם שעבוד, כמו שנאמר "למס ועבדוך". וצריך שיהיו דוקא שניהם ולא מספיק שיסכימו לאחד מהם, כמו שכתב רש"י (יא) בשם הספרי: "עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד". והרמב"ן (יא) הביא את דברי הספרי: "עד שיקבלו עליהם זו וזו". והסיבה היא פשוטה, שהם חייבים לקבל עליהם את ריבונות ישראל, ולקבל עליהם שא"י היא ארצנו. והדבר השני הוא, שצריכים לעזוב את הע"ז, שמא ישראל ילמדו מהם מכיון שהם גרים בתוך ישראל. ואין ספק שדרישה מהם לעזוב את האלילים שהם מאמינים בהם היא דרישה קשה, ויסכימו רק אלה שבאמת מוכנים לקבל עליהם את מרות עם ישראל.

וברור שהדבר אינו תלוי בשבעת העמים דוקא, אלא זה תלוי בשוכני א"י הגוים לעומת שוכני חו"ל. כלומר, שכל הדינים האלה חלים גם על שוכני א"י שאינם משבעת העמים, והם חייבים לקבל עליהם גם מס וגם שעבוד (שהרי אפילו שוכני חו"ל צריכים לעשות את זה) וגם ביטול ע"ז. שהרי אמר רש"י (יא): "אפילו אתה מוצא בה [בעיר בחו"ל] משבעה אומות... אתה רשאי לקיימם". וזה ברור, שהרי אינם מהווים סכנת פיתוי כיון שאינם בתוך ארצך. והעיקר: שאם אין הגוים מקבלים עליהם שעבוד ומס, אסור להשלים איתם. וכתב הרמב"ן (יא): "וענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית ה'. והשעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי". והעיקר הוא - שהם חייבים לקבל עליהם את הריבונות של עם ישראל, ולהכיר שהם רק תושבים בה עם חובות מיוחדות.

מושגים; שלום; מלחמה

אומר המדרש (דברים רבה ה:יב): "תדע לך, כמה גדול כחו של שלום. אפילו המלחמה שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקב"ה: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה, לא תהיו פותחין תחילה אלא בשלום".

מושגים; שלום

עוד אומר המדרש (שם ה:טו): "היו ישראל במצרים... לאחר כל הרעות שעשו לישראל, חס הכתוב עליהן ואמר (להלן כג:ח): 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. אלא רִדפו אחר השלום, שנאמר (תהלים לד:טו): 'בקש שלום ורדפהו'". כלומר, אל תשנא את המצרי, אלא אחרי ששילמת לו את גמולו, רדוף אחרי השלום. וממשיך המדרש: "מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש וכו'. הלכה אותה אשה לביתה שהיה ליל שבת ומצאה הנר שלה שכבה. א"ל בעלה: היכן היית עד עכשיו? א"ל: שומעת הייתי לר' מאיר דורש. והיה אותו האיש ליצן. א"ל: בכך וכך אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של ר' מאיר... נגלה אליהו זכור לטוב על ר' מאיר... הודיעו... היאך היה המעשה. מה עשה ר"מ? הלך וישב לו בבית המדרש הגדול. באתה אותה אשה להתפלל... אמר: מי יודע ללחוש לעין?... רקקה בפניו. א"ל: אמרי לבעלך, הרי רקקתי בפניו של ר' מאיר... ראה כמה גדול הוא כוחו של שלום. דבר אחר: אמר ר' עקיבא: תדע לך כמה גדול הוא כוחו של שלום, שאמר הקב"ה: בשעה שאדם מקנא לאשתו, השם הקדוש הנכתב בקדושה יִמָחה על המים כדי להטיל שלום בין סוטה לבעלה... דבר אחר: חביב הוא השלום שנתנוֹ הקב"ה לציון, שנאמר (תהלים קכב:ו): 'שאלו שלום ירושלים'. דבר אחר: חביב הוא השלום שנתנוֹ הקב"ה בשמים, שנאמר (איוב כה:ב): 'עוֹשֹה שלום במרומיו'... דבר אחר: חביב הוא השלום, שלא נתנוֹ הקב"ה לרשעים, שנאמר (ישעיהו מח:נב): 'אין שלום אמר ה' לרשעים'. דבר אחר: חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפנחס בשכרו, שנאמר (במדבר כה:יב): 'הנני נוֹתן לו את בריתי שלום'". וכן: "א"ר לוי: חביב הוא השלום, שכל חותמיהם של ברכות אינן אלא בשלום". היינו: ק"ש - הפורש; תפלה - עושה שלום; וברכת כהנים.

מושגים; שלום; גאולה

עוד אומר המדרש שם: "גדול השלום, שאין הקב"ה מבשר את ירושלים שיהיו נגאלים, אלא בשלום, שנאמר (ישעיהו נב:ז): 'משמיע שלום', וגו'". כלומר, שאין גאולה שלמה אלא אם כן בא שלום יחד איתו. וראוי לדייק שכאן כתוב "גדול" ובשאר המקומות כתוב "חביב". ועוד שם: "חביב הוא השלום, שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. מנין? שנאמר (ישעיהו סו:יב): 'הנני נוֹטה אליה כנהר שלום'". וכן: "אר"ש בן חלפתא: ראה מה חביב השלום, כשביקש הקב"ה לברך את ישראל, לא מצא כלי שהוא מחזיק כל הברכות לברכן בו אלא השלום. מנין? שנאמר (תהלים כט:יא): 'ה' עוֹז לעמו יתן...'".

מלחמת רשות; א"י

(יב) ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה - וצרת עליה. לכאורה קשה, למה כתוב: "ועשתה עמך מלחמה"? היה צריך לכתוב רק "ואם לא תשלים עמך וצרת עליה", או "ואם לא תשלים ועשית עמה מלחמה..."? רש"י מתרץ: "הכתוב מבַשֶרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להילחם בך אם תניחנה ותלך". וקשה - הרי בודאי לא נניח אותה, שהרי לשם מלחמה באנו מלכתחלה, שהרי מלחמת רשות היא? לכן נראה, שגם במלחמת רשות, סיבת ההתחלה מונחת בזה שהגוי התחיל, אלא שלא היתה בזה סכנה למדינת ישראל, ורק נראתה איבה ושנאה מצידם, או שחיללו את כבוד ישראל. ולכן אומר הכתוב שאם תניחם, סופם שיילחמו איתך. ומכאן ברור שאם הערבים אינם משלימים עם ישראל, סופם להילחם אם נניחם. וה' אומר לישראל שלא יחשבו שמאחר שזאת מלחמת רשות ולא מצוה, ה' לא יעזור להם, אלא (פסוק יג): "ונְתָנָה ה' אלקיך בידך".

א"י; אמונה

(טז-יז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נוֹתן לך נחלה - לא תחַיֶה כל נשמה; כי החֲרֵם תחרימם... כאשר צִוְך ה' אלקיך. תחרימם כאשר ציווך ה' אלקיך, ואל תהי צדיק הרבה. ואח"כ הוסיף:

(יח) למען אשר לא ילַמדו אתכם לעשות ככל תועבוֹתם... וחטאתם לה' אלקיכם. זה טעם לכך שצריך לבער את הע"ז, כלומר, שהגוים יקבלו על עצמם שלא לעבוד ע"ז. אבל חוץ מזה יש הענין של מסים ושעבוד, והוא כדי שיודו בזה שא"י אינה ארצם.

(יט) כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוֹח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואוֹתו לא תכרוֹת, כי האדם עץ השדה לבוֹא מפניך במצור. אם המצור נמשך ימים רבים, ותתייאש מלכבוש את העיר, ותשקול לכרות את העצים להשחתה ואח"כ לחזור הביתה - אל תעשה כך, אלא בְטח בה' שהוא יעזור לך בסופו של דבר. והכתוב הבטיח לנו "כי ממנו תאכל", כלומר, עוד תאכל ממנו בעתיד, כי תכבוש את הארץ. ועוד אומר הכתוב, "כי האדם" שבתוך העיר, הוא "עץ השדה" שאתה עתיד לכרות, כי הוא יפול לפניך "במצור". והרמב"ן כתב: "ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בה' שיתן אותה בידכם". וכתב הספורנו: "כי אמנם כריתת העצים דרך השחתה בלבד יעשהו הצבא להזיק, כאשר לא יהיה בטוח לנצח ולשבת בארץ. אבל אתה הבטוח לכבוש את הארץ ולשבת בה, אין לך להשחית עץ מאכל".