שמואל א

שמואל א - פרק כה

פרק כה

יסורי המנהיג

(א) וימת שמואל... ויספדו לו... ויקם דוד וירד אל מדבר פארן. מדבר פארן נמצא מדרום ליהודה, מקום רחוק ושומם. ויתכן, שדוד ראה במיתת שמואל עוד מכה בשבילו. הוא חשב שנבואת שמואל בוודאי תתגשם לכל הפחות בחייו של שמואל, כדי ששמואל ידריך אותו — ועכשיו, שמואל מת, והוא עדיין נרדף, ואין שום סימן להגשמת הנבואה, ואדרבה, יש לחשוש שעם מיתת שמואל יפעל שאול ביתר מרץ לתפוס את דוד. לכן, דוד עובר ליתר בטחון למדבר פארן, אבל שם הוא יושב בדכאון. ויש גם פירוש אחר פה שנראה נכון, ועיין מה שאכתוב לקמן פסוק יג.

מנהיג

וימת שמואל... ויקברֻהו בביתו ברמה... המנהיג שטרח כל ימיו לצאת מביתו וממנוחתו, ולבוא לערי ישראל ללמד אותם ולהוכיח אותם (לעיל ז: טז_יז), מת עכשיו ומגיע למנוחתו, סוף סוף.

(ב) ואיש במעון — גר במעון, שהיא העיר שעל יד מדבר מעון.

ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים... — הוא כל כך עשיר, עד שהוא צריך להביא את מקנהו לכרמל כדי לרעות.

שלות רשעים ויסורי צדיקים

יתכן שסמך הכתוב זה לזה את פסוקים א_ב: "וירד (דוד) אל מדבר פארן — ואיש (נבל) במעון", כדי להראות את שלות הרשע מול צער הצדיק, וללמד אותנו שלא להרהר אחרי מעשי ה'; שהרי בסופו של דבר, נבל מת בבזיון, ודוד הומלך למלך המשיח.

(ג) ושם האיש נבל ושם אשתו אֲבִגָיל והאשה טובת שכל ויפת תֹאר. שתי מעלות טובות. ולא כל אשה זוכה לשני שולחנות אלה.

גאוה וצרות עין ואכזריות

והאיש קשה ורע מעללים. כלומר, שבכל הברכה שהקב"ה נתן לו, שיש לו גם עושר ומעמד, וגם אשה חכמה ויפת תואר, בכל זאת הוא אינו מאושר בחלקו, ואינו אוהב את הבריות, אלא הוא קשה ואכזר, צר עין וגס רוח.

אהבת ישראל; יחוס

והוא כָלִבִּי. פירש הרלב"ג: "שלרוב אכזריותו היה תכונתו כתכונת הכלבים ששונאים בני מינם, וינבחו להם בבואם אצלם, ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע"פ שלא יגרע ממאכלם...". וז"ל הרד"ק: "וכתב אדוני אבי ז"ל:  כי נבל, זה לא היה שמו שקראו לו אבותיו [כי לא סביר שאב יקרא לבנו נבל], אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם 'נבל'". והפשט הוא כמו שכתבו המפרשים: "מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד" (מצודת דוד). והנה, רואים שני דברים: א) שיחוס בשום פנים ואופן אינו מבטיח שהאדם ילך בדרכי אבותיו, שהנה אדם שהיה מזרעו של כלב הצדיק, הפך בכל זאת ל"נבל". ועל כל אדם לדעת, שעליו לעבוד על עצמו ולתקן את עצמו, כאילו אין לו זכות אבות או יחוס מכובד. ב) הרי נבל היה קרוב לדוד, ובכל זאת הוא לא רצה לעזור לו. ואין בזה פלא, שהרי גם הזיפים שהיו מבני שבטו של דוד הלשינו עליו. ויתכן, שדוקא בני יהודה, ובמיוחד קרוביו של דוד, פחדו על מעמדם ועל רכושם, שמא יתנקם בהם שאול או יחשוד בהם. ולכן דוקא הם עשו מאמצים שלא לעזור לדוד כלל וכלל, שמא ייפָּגעו. הנה: חוסר אהבת ישראל הוא דבר קדום.

(ד) וישמע דוד במדבר. דוד ואנשיו הם במדבר, בתנאים קשים מאד, מקום שאין אוכל.

כי גֹזז נבל את צאנו. "ומנהג לעשות משתה לגוזזים" (מהר"י קרא).

(ה) ...ויאמר דוד לנערים: עֲלו כרמלה ובאתם אל נבל... (ו) ואמרתם: כה לֶחָי... (ז) ועתה שמעתי כי גֹזזים לך. ונהוג לעשות משתה, ואם כן, יש מספיק אוכל.

עתה [דע], הרֹעים אשר לך היו עמנו. כלומר, כאשר אנחנו התחבאנו בכרמל, היינו ביחד איתם בסביבה, וכל הזמן ההוא:

לא הֶכלַמנום. "שלא עשקו [אנשי דוד] דבר מהמקנה [שע"י כך] ישיגם [לנערי נבל] הבושת בעבורו כשלא ימצא נבל חשבונו [ויכעס עליהם שלא היה להם הכח לשמור על צאנו כראוי]" (רלב"ג). ובא דוד לומר: דע, שלא לקחנו מהם מאומה, אע"פ שבקלות היינו יכולים לגזול את הכל. ואם תאמר:  מדוע מגיע לנו פרס על זה שלא גזלנו? דע, שאילו היינו סתם כנופיה של מורדים, לא היינו חוששים לגזל, מה עוד שרעבנו ללחם — אלא מכאן תדע, שמקפידים אנו על הגזל, ואנשים הגונים אנחנו. ועוד יותר עשינו:

ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל. ש"אם בקעו זאבים או אריות לתוך הצאן באנו והצלנום [בפועל]" — מהר"י קרא. ואם לא תאמין לנו:

(ח) שְאל את נעריך... וימצאו הנערים [שלי] חן בעיניך. לתת להם אוכל ומשקה.

כי על יום טוב באנו. בפשטות — מכיון שאתה גוזז את צאנך ועושה משתה, כבר הכנת הרבה אוכל, ולא תפסיד אם תתן גם לִנעָרַי. אבל דוד הוסיף כאן:  לך זה יום טוב, שהרי בגזיזת כל הצאן הזה תתעשר ותיהנה הרבה — וראוי לך להודות להקב"ה שנתן לך את כל העושר הזה, ולתת ממנו גם לאלה שאין להם.

תְּנָה נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבִנך [לעבדך] לדוד. איזו לשון של שפלות! שני דברים בולטים כאן: האחד, צדקותו של דוד, שהלא אילו רצה דוד היה יכול לשכנע את עצמו, שסבלו וצערו מצדיקים לקיחת אוכל מנבל בחזקה; ובכל זאת העדיף לשאול בשפלות ובהכנעה. והשני, כח הבטחון של דוד, שחָדשים אחרי ההבטחה של שמואל שהוא יהיה מלך, הוא עדיין נשאר במצב של נרדף, רעב וצמא, ובלי מעון משלו.

(ט) ויבֹאו נערי דוד וידברו... בשם דוד, וינוחו. הפסיקו לדבר, שלא האריכו יותר; וגם נחו ממש, שהיו עייפים גם מטרדת הדרך הארוכה, וגם מחוסר אוכל מספיק. ונבל רואה את זה, ובכל זאת הוא עונה:

(י) ...מי דוד ומי בן ישי! דוד כבר אינו שר צבאו של שאול, ואם כן, מי הוא שאתן לו כבוד?! וגם אם תגידו שאנחנו קרובים, שהרי הוא מבית ישי — מדוע מוטלת עלי חובה להאכילו? והרי הוא מורד באדונו, והמחלה הזאת מתחילה להתפרץ ולהתפשט היום.

היום רַבוּ עבדים המתפרצים איש מפני אדֹניו, ואולי מחר יתפרצו גם עבָדַי.

(יא) ולקחתי את לחמי ואת מימַי ואת טִבחָתי אשר טבחתי לגֹזזָי, ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?! אולי גם הם עבדים שמרדו באדוניהם! צרות העין ותאות הממון של נבל, דחפו אותו שלא להכיר בשארו ובבשרו, בניגוד לנאמר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח: ז), וגם שלא להכיר במצות צדקה וגמילות חסד. רק רכושו וכספו חשובים לו: "לחמי", "מימי", "טבחתי", "גוזזי". והוא משתמש לשם כך בכל הטענות: דוד הוא מורד; וכן: "הלא מרות המואביה בא" (רש"י), וכמו שהמואבים לא נתנו לנו, לישראל, אוכל, כך אנו לא ניתֵן לו. הצביעות בולטת!

(יב) ויַהַפכו נערי דוד לדרכם... ויַגִדו לו ככל הדברים האלה. "ויהפכו" במובן של "כלימה". הם חשבו להישאר שם ולקבל אוכל, והנה, הם נאלצים להפוך את פניהם ולחזור בידים ריקות. הנה, דוד שלח עשרה נערים (פסוק ה) בחשבו שבוודאי יתן לו נבל אוכל, ויהיה צורך בעשרה נערים כדי להביא את כל האוכל — והנה הם חוזרים ריקם!

נקמה; בזיון מלך

(יג) ויאמר דוד לאנשיו: חִגרו איש את חרבו! לא משום שנבל לא רצה לתת לו אוכל, מחליט דוד שהוא ייהרג, אלא מפני "הדברים האלה" אשר אמר. על הבזיון והגידוף של דוד חייב נבל מיתה, כמו שכתב רד"ק: "כי מורד במלכות היה וחייב מיתה, כי כבר כל ישראל ידעו כי דוד נמשח למלך, [ובכל זאת] וביזהו נבל וקראו עבד". ולי נראה, ששמואל פירסם לפני מותו את דבר משיחת דוד למלך, כדי שלא יהיו מערערים על כך אחר מותו. ומשום כך נתפרסמה משיחת דוד למלך בכל ישראל, ולכן אמר הכתוב עם מיתת שמואל: "ויקם דוד וירד אל מדבר פארן" (לעיל פסוק א), מפני שעכשיו היה דוד בטוח ששאול לא ינום ולא יישן עד שיהרוג אותו.

ויחגֹר גם דוד את חרבו... המנהיג הולך עם הצבא, ובראש. ואמרו חז"ל (סנהדרין לו.) שהטעם שכתוב כאן שאנשי דוד חגרו את חרבותיהם קודם לדוד, הוא מפני "שדיני נפשות אין מתחילין מן הגדול" — רד"ק. אנשי דוד טענו שיש כאן בזיון המלכות, ועכשיו דוד אינו יכול למחול על זה, כי מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. ודוד מסכים.

גאוה; צרות עין

(יד) ולאביגיל... הגיד נער אחד [משלה]... הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדֹנינו ויָעַט בהם. פירוש: העיף אותם מפניו. וביתר דיוק, העיף אותם מעושרו ומרכושו. האדם התאב לעושר ולרכוש, יעוף אליהם וגם יעיף אנשים אחרים מהם. ולכן השתמש הפסוק באותה מלה, "ויעט", לעיל (יד: לב) כאשר בני ישראל היו רעבים עד מאד אחרי שרדפו את הפלשתים, ואחרי ששאול השביע אותם שלא יאכלו כל היום, ושם כתוב: "ויעט העם אל השלל", ברעבון, בטירוף, ובתאוה. וכן אמר שמואל לשאול אחרי שהוא לא החרים את צאן עמלק (לעיל טו: יט): "ותעט אל השלל" — עפת אל השלל וחמדת אותו. וכולם הם מלשון "עיט", שעף באויר ומחכה לראות גויה של אדם או בהמה, ואז הוא יורד לאוכלו. והרלב"ג כתב: "נהג בהם מנהג העיט, והוא העוף הדורס, שמתנהג באכזריות".

כפיות טובה

(טו) והאנשים טֹבים לנו מאד... הרי שנבל עשה בזה כמה רעות. לא רק שהוא התנהג בגסות ובאכזריות, שהלא הם באו "מהמדבר" והיו רעבים; ולא רק שהיה לו מספיק אוכל; ולא רק שבסירובו לתת להם אוכל דיבר איתם בבזיון (ודבר זה היה רע גם אם הם היו סתם זרים); אלא, הרי האנשים האלה גמלו לנו הרבה טובות, ואדוננו היה כפוי טובה.

(טז) חומה היו עלינו... גם מהחיות הרעות וגם מהגוים והלסטים.

(יז) ועתה, דעי [שזה קרה] וראי מה תעשי — מה תוכלי לעשות כדי לתקן את המצב.

כי כלתה הרעה אל אדֹנינו ועל כל ביתו. הנער הזה לא דאג לנבל, אלא "על כל ביתו", שחשש שדוד יהרוג גם את עבדי נבל, כולל אותו.

והוא בן בליעל, מִדבר אליו. פירוש: מפני שהוא בן בליעל, רשע, קמצן ואכזרי, לא נוכל לדבר אליו ולייעץ לו להתפייס עם דוד, שהרי הוא גס רוח ובעל גאוה ורק יצעק עלינו. והנה, יש לשאול: איך העֵז עבדו של נבל לדבר עליו כך? התשובה היא שזאת מדה כנגד מדה: נבל התלונן (פסוק י) כי "רבו העבדים המתפרצים", והנה עבדיו שלו התפרצו. הקב"ה מעניש את האדם בעונש הבא כתוצאה טבעית מחטאו, שדוקא גאותו, אכזריותו ורשעותו של נבל המיטו עליו את שנאת עבדיו.

לשון "בן בליעל", פירושה העממי הוא "רשע", אבל הוא בא מצירוף המילים "בלי עול" — שפרק מעליו עול, והוא נשאר כולו בתאוה, בחמדת הממון וההנאה העצמית.

תשובה

(יח) ...ותקח [אביגיל] מאתים לחם... ותשם על החמֹרים. (יט) ותאמר לנעריה: עִברו לפני... העושה עוול לזולת — חייב לפייסו ולבקש ממנו מחילה. אך זה רק חלק מתהליך התשובה. הוא חייב גם להחזיר לו את ממונו אם גזלו; ובכלל, לתת לו את מה שמגיע לו. וכאן חטא נבל בשני דברים:  הוא ביזה את דוד, והוא סירב לתת אוכל לרעבים. ולכן אביגיל ממהרת לתקן את המעוות. קודם כל, היא מביאה את האוכל כדי שהרעבים יאכלו, ורק אז היא תבוא ותבקש מחילה על זה שנבל לא נתן, ועל זה שהוא ביזה את דוד.

כבוד בעל

(יט) ...ולאישהּ נבל לא הגידה. משום שכאן אין עליה מצות כבוד הבעל, שהרי הוא חטא, והיא חייבת לתקן את המעוות. היא מחכה עד שהנערים יֵצאו עם המתנות, כדי להבטיח שנבל לא יראה וימחה — ואז היא ממהרת ללכת בדרך אחרת, קצרה, כדי להגיע לדוד. והנה, דוד כבר יצא לשליחות הנקמה, והיא פוגשת אותו לפני שהמנחה מגיעה אליו.

(כא) ודוד אמר: אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר, שלא יבואו חיות או לסטים.

מלך ומנהיג; נקמה; כפוי טובה

...ויָשֶב לי רעה תחת טובה. שלא נתן לי אוכל, וגם חירף אותי. דוד ממורמר מכל סבלותיו, ומזה שהוא רואה שאע"פ שנתפשט דבר משיחתו בישראל — אין מכירים בו, מחרפים אותו ועובדים לשאול, ואילו הוא חי חיים של סבל, ומי יודע כמה זמן זה יימשך! ולכן, מתוך מרירותו, הוא מתבטא שמעשיו הטובים — שמירת רכושו של היהודי הזה — היו לשקר, לשוא. ואילו הוא לא היה ממורמר, הוא היה יודע שאין מקיימים מצוה על מנת לקבל שכר. אבל הוא כל כך ממורמר, שהוא ממשיך ואומר:

(כב) כה יעשה אלקים לאֹיבי דוד [כינוי לדוד עצמו] וכה יֹסיף, אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. כמה מהמפרשים (תרגום יונתן, מהר"י קרא, רלב"ג, מצודת דוד) פירשו "משתין בקיר" על הזכרים, וכוונתם, שדוד חשב להרוג את כל הזכרים. ואני אומר, שחלילה לנו לחשוב שדוד היה הורג אנשים נקיים מחטא, שהרי זה בדיוק היה חטאו של שאול בעיר נוב. אלא הכוונה היא, שיקח או שיהרוג את כל רכושו, כל מקנהו ובהמתו אשר הוא עכשיו כל כך שמח עליהם, ושלא רצה לתת מהם לדוד. ופירוש "משתין בקיר" הוא כל בהמה — ואפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר — את כולם יחסל דוד, ולא ישאיר זכר לרכושו של נבל; ונבל עצמו ימות כמבזה המלכות, אבל שאר אנשיו יחיו. או שאמר, שאם יתנגדו אנשי נבל, זה ייחשב כסיוע לנבל וכמרד במלכות, ואז יהרוג את כולם, ולא יקח שבויים, לאות ולאזהרה לכל ישראל לכבד את המלך שבחר ה'. ובדברי דוד בולטת ההתמרמרות, ואין ספק שהוא קיווה בלבו שיתנגדו לו, שבכך תהיה לו האפשרות לחסלם. ובאמת, אילו לא התמרמר דוד כך, לא היה עושה את הדבר הזה בכלל. ואם כי אסור למלך למחול על כבודו (קידושין לב:), הוא היה מסתפק בעונש כבד, אך לא דרסטי כל כך.

(כג) ...ותמהר ותרד מעל החמור ותפֹל לאפֵי דוד על פניה... אביגיל נפגשת פתאום עם אנשי דוד, ורואה שהם חגורי חרב ובאים לנקמה. היא ממהרת — אין הרבה זמן, והיא חייבת לשכנע את דוד לוותר על תכניתו.

רחמים

(כד) ותפֹל על רגליו — ממש, כדי לעצור אותו מההליכה, וגם כדי שיתרגש ויבין את רצינות בקשתה.

ותאמר: בי [בתוכי, בתוך ביתי], אני [ואני אישית] אדֹני, העוֹן — אני אשמה בעד העוון הזה, אדוני, ובכל זאת:

וּתדבֶר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתֶך, שהרי "אין חבין לאדם עד שישמע השופט את דבריו" (מהר"י קרא). הנה, דוד רואה את האשה היפה הזאת שמקבלת עליה את האשמה, והוא עוצר ומקשיב למה שיש לה להגיד. ואביגיל רואה שהיא הרויחה זמן, ואומרת לו את האמת:

(כה) אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה, על נבל. אביגיל מתחילה בדבר שיש בו הסכמה: אכן, אתה צודק שהוא איש בליעל.

כי כשמו כן הוא; נבל שמו ונְבָלָה [כיעור ותועבה] עמו תמיד. כי לא רק אליך הוא מדבר כפי שדיבר, ולא רק אתך הוא לא עשה חסד, אלא כך טבעו; הוא בלי עול, קמצן, שונא את הבריות ודואג רק לעצמו; הוא אדם ששמו מתאר את מהותו בדיוק, כי נבלה עמו תמיד. ולכן, אל תסתכל על מה שהוא עשה כעל מרד במלכות, שהרי כך הוא מתנהג עם כל אדם. הוא אדם חולה וזה טבעו. ואם כי אולי מצד הדין היבש מותר להורגו, אבל כשתתבונן ותחשוב, תראה שלהרוג אותו זה בעצם פשע ושפיכת דמים. והנה, אביגיל בפקחותה התחילה בהסכמה עם דוד שנבל הוא בן בליעל וכו', וטכסיס כזה תמיד מצליח לקשור קשרים בין שני הצדדים, ואז מיד היא מסבירה, שדוקא בגלל זה לא כדאי להתייחס אל נבל כאל מורד במלכות, אלא כך טבעו, ומגיע לו עונש מן השמים — אבל לא מדוד. ואז היא אומרת: זה שאמרתי שֶבי העוון, אינו נכון:

ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת. שאילו הייתי שם, הייתי נותנת להם אוכל בסתר, ומה שאמרתי שבי העוון היה רק כדי להרויח זמן, ולעצור אותך ולמנוע ממך לשפוך דם מיותר. וזה מה שהיא אומרת עכשיו:

(כו) ועתה אדני, חַי ה' [ברוך ה'] וחֵי נפשך — ויחי נפשך ותישאר נקי מחטא.

אשר מנָעֲךָ ה' מִבוא בדמים — בזה ששלח אותי אליך. ואביגיל הפיקחית דיברה בלשון עבר, כאילו אין ספק שדוד כבר שינה את דעתו. וטכסיס גדול הוא זה, שהוא נותן לדוד פתח לשנות את דעתו באמת. ויתכן, שאביגיל באמת חשבה שדוד מתכוון להרוג גם את נבל וגם את כל ביתו, ומשום כך היא הדגישה שאפילו הריגת נבל מתפרשת כרצח וחטא, ועל אחת כמה וכמה, הריגת אנשי ביתו שהם נקיים מחטא.

והושֵע ידך לָך. כלומר, שמנע ממך ללכת בעצמך ובידך להושיע לך, היינו לנקום נקמתך, אלא הקב"ה יילחם בשבילך כאשר תבוזה, והוא ינקום בנבל. וזה מה שאמרה:

ועתה יהיו כנבל אֹיבֶיך... "שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול (כד: יב): 'ישפֹט ה' [ביני ובינך...] וידי לא תהיה בך'" (מצודת דוד). וז"ל רש"י: "נתנבאת ברוה"ק שלא יאריך ימים". ומהר"י קרא פירש את זה באופן שפירשתי למעלה (פסוק כה): "...הכל לפי המבייש והמתבייש. אבל אם ביישו הדיוט [כנבל] אין בכך כלום, ואין לשום על לב. אם שוטה אחד עשה שלא כהוגן... שחרפתו לא מעלה ולא מוריד...". ודוד מתרשם משכלות האשה.

כתוב בגמרא (מגילה יד.) שבאמת היא פתחה בטענה הלכתית ואמרה: "וכי דנין דיני נפשות בלילה?" כלומר, הלא רק אתמול התחלתם לדון, ועל פי הדין דנין ביום הראשון בזכותו ולמחרת בחובתו, ובלילה אסור לדון, ואם כן, איך אתם הולכים להרגו? (עיין תוספות שם). ודוד עונה (שם:): "מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה [בשני ימים, אלא אפילו ביום אחד]. אמרה לו: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם". ואע"פ שטענתה זו לא היתה נכונה, שהרי כל ישראל כבר ידעו, בכל זאת דוד התרשם מאד ממנה. ועכשיו אביגיל משלימה את התשובה ואת המחילה ע"י נתינת אוכל:

(כז) ועתה [קח] הברכה הזאת... ונִתנה [ותנתן] לנערים המתהלכים ברגלי אדני. אולי אביגיל ראתה שאנשי דוד אינם מרוצים מזה, ורוצים בכל זאת להרוג את נבל ובני ביתו. לכן היא רומזת לו שהם הולכים ברגלי דוד, אחרי פקודותיו, והדבר תלוי בו.

(כח) שא נא לפשע אמתֶך. עכשיו באה אביגיל עם טענה מוסרית חשובה, והיא מתחילה בבקשת מחילה אם ח"ו תפגע בכבוד דוד, אבל לטובתו היא מתכוונת. ופירש מצודת דוד: "הקדימה לשאול מחילה אם תכשל בלשונה לדבר מה מול כבודו".

כי עשֹׂה יעשה ה' לאדני בית נאמן. כולנו יודעים שה' בחר בך להיות מלך, ושהוא רוצה להקים ממך בית נאמן. ויתכן, שגם בגלל זה היא ביקשה מחילה, שהרי היא התחילה בטענה שנבל אינו מורד במלכות, משום שלא יצא עדיין טבעו של דוד בעולם — ועכשיו היא אומרת: באמת ידעתי ויודעים הכל שנמשחת למלך, ואמרתי מה שאמרתי רק לטובתך כדי למנוע אותך משפיכות דמים. ומכל מקום, בחירתך להיות מלך והתגשמות הדבר — היתה, ועודנה, תלויה בזה:

אהבת ישראל; לפנים משורת הדין

כי מלחמות ה' אדנִי נלחם ורעה לא תמָצֵא בך מימיך. כלומר, אתה אדם המאמין בה', מוסר נפשו עליו ולוחם מלחמות ה' נגד הגוים, והמלחמות האלו הן לשם שמים; וכן, הקב"ה בחר בך משום שלא מצא בך בעבר שום רעה (והמלה "תמצא" היא "עתיד במקום עבר, כמו: לא נמצא" — רד"ק). אם כן, בחירתך ועתידך היו מותנים בזה שלא עשית רע, ושכל מלחמותיך היו לשמה, ושפיכות הדמים נעשו בצדק וביושר, "אבל לא תמָצֵא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול..." (מצודת דוד). ולכן אין זה הגון שתהרוג יהודים אם אין בכך הכרח ברור. שהרי אהבת ישראל היא מושג אדיר, ואם יש אפילו ספק קטן, חלילה לך לקחת נפש של יהודי.

כאן שוב קשור קידוש השם עם קידוש בני ישראל, שהרי אביגיל אומרת כאן "כי מלחמות ה' אדני נלחם". ופירש מצודת דוד: "כל מלחמותיך המה מלחמות ה' לעשות נקמה בגוים". ומשום שעד עכשיו התנהגת כך ללחום רק בגוים ולא לשפוך דם נקי, הצילך ה' וגם יצילך בעתיד. וזאת כוונתה באמרה:

(כט) ויקם אדם לִרדָפְך ולבקש את נפשך. בין בעבר, כמו שאול, ובין בעתיד, כמו שאול ואחרים.

והיתה [משמש גם לשון עבר וגם לשון עתיד] נפש אדני צרורה בצרור החיים את [עם] ה' אלקיך. כלומר, שהאדם הזה לא יוכל להמיתו, ובכך תישאר נפשו של דוד בחיים — וזה בשכר שדוד בעצמו לא שפך דם נקי, מדה כנגד מדה. וכן לעתיד לבוא: "תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים אחר היפרדה מן הגוף" (מצודת דוד, וכן תירגם יונתן). וכן מביא הרד"ק: "וכן בדברי רז"ל (שבת קנב:): ... נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: 'בצרור החיים את ה' אלקיך'; ונשמתן של רשעים מטרפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו, ואין להם מנוחה". וזה שסיימה דבריה:

ואת נפש אֹיביך יקַלעֶנה [ישליך] בתוך כף הקָלע. ה' ינקום באויבים יהודים שיש לך, כגון שאול ואחרים. ועוד רמזה בזה אביגיל לנצחונו על גלית, ואמרה: אין ספק שכאשר מדובר באויבים גוים, עליך לצאת ולהרגם והקב"ה יעזור לך, כמו שהרגת את גלית בקלע. אך היא ממשיכה ואומרת: כל זה, הנצחונות עכשיו נגד שאול ונגד אלה שרוצים להרגך, וכן הגעתך למלכות — יבואו בגלל שאתה נשאר נקי; אבל אם תשפוך דם יהודי נקי — ואפילו אם מצד הדין היבש יש מקום להרוג את נבל — זה יהווה לך מכשול, ומי יודע? אולי יגרום החטא הזה שלא תגיע למלכות, וח"ו תפול בידי שאול! ועל אחת כמה וכמה, אם תהרוג גם את אנשיו ואת בני ביתו של נבל! וזאת כוונתה כאשר היא אומרת:

(ל) והיה כי יעשה ה' לאדני ככל אשר דִבֶר את הטובה עליך. פירוש: כאשר ימלא ה' את הבטחתו אליך כמו שהבטיח, דהיינו, שתהיה נגיד; או שהפירוש הוא: ה' יעשה את מה שיעשה, משום שדיבר עליך טובה, שהוא ראה בך כל כך הרבה מדות טובות; ומה היא ההבטחה?

וצִוְך לנגיד על ישראל — ימליך אותך למלך ולמנהיג על ישראל.

מנהיג — חולשה

(לא) ולא תהיה זאת לך לפוּקָה ולמכשול לב... הרד"ק הביא גמרא (מגילה יד:): "ויש בו דרש, כי דוד תבע אביגיל לעבירה, ואמרה לו: 'לא תהיה זאת לך לפוקה' — על שפיכות דמים, 'ולמכשול' — על אשת איש". גם המנהיג הוא בן אדם וחלש וקרבן ליצר הרע. ודוד במיוחד היה כך, וכמו שכתב רלב"ג (כ: כו): "...כי טבעו [של דוד] היה נוטה אל ריבוי המשגל...". ועל זה אומרת הגמרא שאמר דוד (פסוק לג): "וברוך טעמך...".

ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני. לא יהיה לך עוון זה של שפיכות דמי נבל, ואז זה לא יהווה לך חולשה ומכשול להגעתך למלכות. שאילו אם תחטא, החטא הזה יעמוד בדרכך, כי אולי הקב"ה ישנה את דעתו ולא יתן לך את המלכות, מכיון שיראה שהשחתת את הטובה אשר דיבר עליך. ועוד: אפילו אם אכן תגיע למלכות, שפיכות הדמים של נבל בחינם, תישאר אצלך כדאגה מתמדת, שמא חטא זה יגרום לעונש של מדה כנגד מדה, ותפול בגללה במלחמה — וזה יגרום לך לפיק ברכיים ולחולשה, ולא תצא למלחמה בגבורה כפי שצריך. וז"ל מהר"י קרא: "כשתצא למלחמה על אויביך לא תפחד לצאת...". ורש"י כתב: "שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים". ואולי משום כך אמרה אביגיל "נגיד" ולא אמרה "מלך", שהנגיד "מגיד" ומדריך את העם — ואיך תדריך את העם, והרי יאמרו לך: "מום שבך אל תאמר לחברך" (בבא מציעא נט:); או "טול קורה מבין עיניך" (בבא בתרא טו:). ולי נראה עוד, שהיא אמרה לו ששפיכות הדמים בחינם, תהפוך אותו לדמות חלשה בעלת פיק ברכים, בדיוק כמו שאול. שמכיון שדוד יהרוג אדם בחינם, הוא יתחיל לפחד שמא מצויים גם אנשים שמוכנים להרגו, ואולי הקב"ה מאס גם בו ובחר באחר במקומו; ואז הוא יתחיל לחשוד באנשים, וכל ימיו הוא ידאג ויפחד בדיוק כמו שאול; ומזה יֵצאו עוד רעות. וזה מה שאומרת אביגיל:

ולשפָך דם חִנָם. הפוקה ומכשול הלב הזה, יביאו אותך גם לשפוך דם נקי של אנשים, שבדמיונך אתה חושד שהם סכנה למלכותך.

ולהושיע אדני לו. ולא תימָנע משום צעד רע כדי להושיע את עצמך מהסכנות המדומות, ותהפוך להיות כמו שאול שרודף אותך. והכל יהיה משום ששפכת דם נקי. ואז היא מסיימת:

והיטִב ה' לאדני. אני מברכת אותך שה' ייטיב לך, ותבין שלא כדאי לך ולא נאה לך לממש את כוונתך. וכאשר הוא ייטיב לך ותגיע למלכותו —

וזכרת את אמתך, שהצילה אותך מחטא ומחיים רעים, ותהיה מכיר טוב, מדה כנגד מדה — שהרי אני הצלתי אותך מלקבל עונש במדה כנגד מדה.

השגחה פרטית

(לב) ויאמר דוד... ברוך ה' אלקי ישראל אשר שלָחֵך היום הזה לקראתי. פירש הרד"ק: "שנתן בלבך לצאת לקראתי". וכוונתו, שאע"פ שהרצון ללכת ולמנוע רע הוא דבר שתלוי באדם, ורצונה של אביגיל נבע מליבה — מכל מקום, היתה אפשרות שהיא תתייאש ותאמר: לא אוכל לשכנע את דוד, ואדרבה, הוא יהרוג גם אותי, ומוטב שאברח עכשיו. והקב"ה שראה שכוונתה טובה, הכניס בתוכה אומץ והסיר את היאוש. ועוד יש לפרש: ברוך ה' שסייע לך למצוא אותי, שהרי היה לילה, והם היו בהרים במדבר, והסיכויים שהיא תפגוש את דוד היו קלושים מאד. ועל זה, שלמרות כל זה ה' הפגיש אותם, ברך דוד:

(לג) וברוך טעמך. הוא משבח את שכלה ואת בינתה ואת כח דיבורה והשפעתה.

וברוכה את, שתהיי ברוכה על מה שעשית. ולפי הדרש (מגילה שם) שאומר שמנעה אותו מלבוא אליה, הכוונה היא: ברוך שכלך ובינתך שהן עולות אפילו על יפיך, וברוכה את שיש לך גם יופי וגם בינה.

אשר כְּלִתִני [מנעת ממני] היום הזה מִבוא בדמים והֹשֵע ידי לי. כלומר, שמנעת ממני לשפוך דמים, ובכך לנקום את נקמתי בעצמי. שאת באמת צָדַקת, כי אולי אמנם מצד הדין היבש, היה מותר לי לנקום את נקמתי בעצמי ולשפוך דם, אבל באמת אין זה ראוי לאדם כמוני, אוהב ישראל, שחייב להיכנס לפנים משורת הדין, לעשות כך. ודוד רומז כאן שלא התכוון להרוג אלא את נבל, אבל בכל זאת היה מאד סביר שכתוצאה מן המאבק, היה הורג את כולם, וזה מה שאומר דוד:

מנהיג — כח של שפלות והכנעה

(לד) ואולם חי ה' אלקי ישראל אשר מנעני מֵהָרַע אֹתָך כי לולי מִהרְתְ... כי אם נותר לנבל... משתין בקיר. כלומר, עכשיו שאני רואה שה' מנע ממני להרוג אשה טובה וחכמה כמותך — אני נשבע בה', שאילו לא באת, הייתי באמת הורג את כולכם, כולל אותך, כי הייתי ממורמר. ועכשיו אני מבין את רוע הדבר. כאן רואים אנו את גדולת המנהיג שמסוגל להודות שטעה, ושמבטל את החלטת כל אנשיו בראותו שההחלטה אינה צודקת.

(לה) ויקח דוד מידה את אשר הביאה לו, שהרי אנשיו היו רעבים.

ולה אמר: עֲלי לשלום לביתך... כי אני הסכמתי אתך, ולא אעשה לנבל ולביתו מאומה.

גאוה וצרות עין מביאות להרס ולמיתה

(לו) ותבֹא אביגיל אל נבל והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך. אביגיל רוצה להוכיח את נבל הרשע, ולספר לו איך שבנס הוא ניצל ממות על ידה, ואולי יחזור בתשובה מנבלותו. אבל כאשר היא חוזרת הביתה, היא מוצאת משתה, הוללות ושכרות, כדרך כל הרשעים וההמון, שאף בשעת הסכנה והמוות ממש, אינם מבחינים בהם, ומתהוללים. והנה, רשעותו של נבל בולטת. קצת אוכל לאנשי דוד — הוא לא היה מוכן לתת, אבל משתה — הוא מכין כ"משתה המלך", עם הוצאות עצומות, להנאתו ולכבודו, שהזמין את כל חבריו וידידיו כדי שיראו בעושרו.

ולב נבל טוב עליו והוא שִׁכֹּר עד מאד. הזמן היחידי שלב נבל טוב עליו הוא כאשר הוא שיכור. בעל הגאוה הזה, אינו מסוגל בהגיון להיות אדם טוב. וגם עכשיו כאשר לבו טוב, והוא עושה משתה לידידיו — לבו רק "טוב עליו", הוא עושה את זה רק לכבודו ולהנאתו. ואביגיל מסתכלת על המראה הזה במיאוס, ועוזבת את המקום מכמה סיבות: ראשית, היא אינה מוכנה להשתתף בהוללות ובשיכרות הזאת, כי מי יודע מה עלול נבל לבקש ממנה כאשר לבו "טוב עליו", כמו שביקש אחשורוש מאשתו, כאשר היה ליבו טוב עליו? שנית, עכשיו אין זה הזמן להטיף לשיכור הזה מוסר.

(לז) ויהי בבקר, בצאת היין מנבל. היין שיצא מהנֵבֶל לְנָבָל, שהשתכר ממנו, פג ממנו עכשיו, והוא חוזר להיות אותו נבל כמו תמיד.

ותגד לו אשתו את הדברים האלה — את כל הדברים, הן לגבי המנחה והן לגבי נכונות דוד להרוג אותו.

גאוה וחמדת הממון

וימת לבו בקרבו [נשתתק] והוא היה לאבן. נבל המנובל שהגיע לשיא של חמדת הממון והתאוה, בעל הגאוה, גס הרוח וצר העין, נדהם מכמה דברים: הוא, הגאה, שהשתלט על ביתו, על אשתו, על עבדיו; שמתנשא על אנשים בגאוה ובאכזריות; שאינו מוכן לתת פרוטה לנצרך; שחי רק לגדולת עצמו ולהנאתו — שומע שאשתו לקחה מרכושו בלי לשאול אותו; שעבדיו הלשינו עליו; שאשתו יצאה לבדה להיפגש עם דוד בלילה (ובדמיונו החולה — שהרי הקנאה היא חלק הכרחי של הגאוה והתאוה — הוא בטוח שהיא שכבה איתו); שדוד לקח מנחה גדולה מרכושו; ושרק ע"י נס הוא ניצל ממות, ומי יודע מה יהיה מחר שוב. פתאום, נבל בעל הגאוה הוכה בהלם מרוב הרס גאותו, ולבו מת בקרבו. הרי כל כבודו נפסל עכשיו — וידידיו ידעו (מפי הנערים) שאשתו הצילה אותו, ושהוא מושפל ותלוי עכשיו בחסדי דוד. ולבעל גאוה אין דבר רע מאשר השפלת כבודו, ולהיות ללעג וללחישה בפי ידידיו. ולכן הוא משתתק כמו אבן. נבל יושב בתוך זהב וכסף ועושר עצום, והוא הופך למשותק, לאבן ממש, וכמו שאמר חבקוק (ב: יט): "הוֹי אֹמֵר... עורי לאבן דוּמם [אליל]... הנה הוא תָּפוּש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו".

גאוה; מדה כנגד מדה

(לח) ויהי כעשרת הימים ויִגֹף ה' את נבל ויָמֹת. זה שלבו מת והפך לאבן לא היה עונש מה', אלא מדה כנגד מדה, ותוצאה טבעית מגאותו. כלומר, מתוך גאותו וצרות העין שלו, נבל נדהם והשתתק — ואח"כ הֲרָגו ה'. עשרה ימים הוא יושב כך כאבן. הוא יכול להבין את כל מה שמתרחש סביבו: הוא רואה, שומע, חושב, הוא כאדם האסור בתוך גופו. את כל העושר שבעולם יש לו, והוא אינו יכול לזוז. הקב"ה מלמד אותו בזה לקח בשפלות — עכשיו הוא אדם שהפך לאבן, ומה מועיל לו כל רכושו? ורק אחרי זה הקב"ה ממית אותו.

כעשרת הימים. יש שפירשו שאלו סתם עשרה ימים, והקב"ה המתין ולא המית אותו, משום שגם שמואל מת באותו זמן, וה' לא רצה לערב את האבלות על הרשע עם האבלות על הצדיק; ואז ה' נְגָפו במגפה, ועברו עוד שלושה ימים עד שמת (רש"י). ולא נראה לי כך מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא, שמלשון הפסוק משמע "כעשרת הימים" המסויימים, כאילו מדובר על עשרה ימים נודעים. ויש שפירשו (ר"ה יח.) שאלו הם עשרת ימי תשובה, שחיכה הקב"ה עשרה ימים עד שיחזור בתשובה. וצ"ע.

השגחה

(לט) וישמע דוד כי מת נבל, ויאמר: ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשַׂך מרעה. ע"י שנבל מת סמוך כל כך לגידופו, ברור לכולם שהעונש הוא על הגידוף הזה. ובזה הסיר ה' את החרפה ממני, ושם בלבבות האנשים אימה ממני, ובכך חשך אותי מרעה, שאילו היתה מתפשטת השמועה שנבל חירף אותי ולא קרה לו כלום, גם אחרים לא היו מפחדים ממני, והיו מלשינים לשאול, ומסרבים לעזור לי. ואלו שפירשו "ואת עבדו חשך מרעה", שמדבר על זה שדוד לא הרג את נבל — טועים, שהרי דבר זה כבר היה, ולמה יש לדוד צורך להודות על זה עכשיו, כאילו זה קרה כתוצאה ממיתת נבל? והלא דוד מודה לה' עכשיו על דברים שקרו כתוצאה ממיתת נבל.

ואת רעת נבל השיב ה' בראשו. וחשוב מאד שאנשים יראו שרשע מקבל עונש, כי זה מכניס לליבם יראת ה'. ונראה, שכאשר אומר הכתוב "השיב בראשו", הכוונה היא לעונש הבא כתוצאה טבעית מהחטא, כמו כאן, שדוקא גאותו של נבל, חטאו, גרמה למחלתו, כאמור.

אשה טובה

וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה. דוד מבין שאשה זו היא מציאה, ושאין הרבה כמוה, ושהיא תהיה לו ממש לעזר כנגדו.

(מ) ויבֹאו עבדי דוד... וידברו אליה לאמר: דוד שלחָנו אֵלַיִך לקחתֵך לו לאשה. יש שכתב שבפסוק לט שאל דוד את אביגיל והיא הסכימה, ובפסוק מ שלח את השליחים להביא אותה (דעת סופרים). אבל מפסוק מא אין נראה כך, ששם כתוב: "ותקם, ותשתחו אפים ארצה ותאמר: הנה אמתך לשפחה, לרחֹץ רגלֵי עבדֵי אדני". משמע, שזאת היתה הפעם הראשונה שהדבר הוצע לה. ולכן נראה, שמה שנאמר "וידבר באביגיל", בפסוק לט, הכוונה היא שדוד מאוד רצה אותה לאשה, אבל חשש: האם אשה עשירה כזאת, שכל ימיה נהנתה מ"לוקסוס" ועושר, תבוא אלי לחיות חיי עוני וסכנה? לכן, הוא התייעץ עם חכמיו אם כדאי בכלל לשאול אותה, ואלו תנאים הוא יוכל להציע לה. ובסופו של דבר, דוד החליט שהוא חייב לבוא אליה בלי לנסות לכסות ולהסתיר את האמת, אלא רק להגיד לה שהוא אוהב אותה, אם כי אין לו יכולת לתת לה כלום, חוץ מחיי שעה קשים — אבל בתקוה שהבטחת המלכות תתגשם. ואביגיל — אשה בעלת אמונה — מאמינה שאכן כך יהיה. וחוץ מזה, כאשה יוצאת מן הכלל, היא יודעת שהיא לא תמצא בקלות אדם המתאים לה כמו דוד, ולכן היא מעדיפה לחיות איתו בעוני, והעיקר שיהיה לה סיפוק נפשי. ואכן, גם היום חייבים אנו לדאוג לכך שבנותינו המשכילות והעומדות על רמה גבוהה, לא יינתנו סתם לאדם מפני שהוא בחור ישיבה, שהרי אם לא יהיה לה סיפוק רוחני ושכלי, עלולים הנישואין להיגמר בטרגדיה, ח"ו.

(מב) ותמהר, ותקם אביגיל ותרכב על החמור. היא מבינה כל כך את גודל ההזדמנות — והיא ממהרת.

וחמש נערֹתיה ההֹלכֹת לרגלה... ותהי לו [לדוד] לאשה. להודיע שבחה של אביגיל. בניגוד לנבל האכזר, היא התייחסה לשפחותיה ברחמים, בחסד ובכבוד, עד כדי כך שחמש מהן מוכנות לצאת איתה לחיי סבל ועוני!

אשת איש

(מד) ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד, לפלטי בן ליש אשר מִגַלִים. המפרשים שאלו: איך עשה שאול דבר כזה, והלא אשת איש היתה? בגמרא (סנהדרין יט:) תירצו שהוא חשב שקידושיה של מיכל לדוד היו קידושי טעות, כי שאול אמר שיתן עושר למי שיכה את גלית וגם יתן לו את בתו לאשה, והוא לא נתן לדוד את העושר, אלא העושר נשאר אצלו בינתיים. וכאשר נשא דוד את מיכל לאשה הוא ויתר על העושר, ואילו שאול סבר שדוד התכוון לקדשה בעושר זה, וההלכה היא, שהמקדש במילווה אינה מקודשת — ולכן חשב שאול שהיא אינה אשת איש (והאמת היא, שדוד חשב לקדשה במאתיים ערלות הפלשתים). וזה קשה. והרד"ק כתב שדוד נתן למיכל גט בעל כרחה, כי שאול הכריח אותו. ונ"ל, לפי פירושו, שהכפייה לא היה פיזית, אלא שאחרי שהיא עזרה לדוד, שאול מירר לה את החיים והתעלל בה, ודוד ברחמיו שלח לה גט אבל לא מרצונו — וזה היה כעין גט מעושֶׂה, ומיכל ידעה מזה והסכימה. ולכן, כאשר אביה נתן אותה לפלטי בן ליש, מיכל לא הסכימה לקיים אתו יחסים, ושבחו של פלטי היה שהוא כבש את יצרו, ולא הכריח אותה. ולכן, דוד יכול היה לחזור ולקחת אותה שוב כאשתו. וזאת כוונת המאמר שכל הימים שהיתה מיכל עם פלטי "נעץ חרב בינו לבינה" (סנהדרין יט:). ורמז לכך שמיכל באמת היתה ועודנה אשתו של דוד, הוא מזה שכותב הפסוק: "מיכל בתו, אשת דוד".