שמואל ב

שמואל ב - קטעי פירושים

קטעי פירושים

שמואל ב

ה' איש מלחמה

(ו:ב) ארון האלקים... ה' צב-אות יֹשב הכרֻבים. כך נקרא הארון גם בשמואל א ד: ד; וזה כאשר הארון יוצא למלחמה, שה' הוא איש מלחמה, והכינוי "צב-אות" בא להורות על גבורתו. וכן (שמות יב: מא): "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

ישראל

(ז:י) כתב הרד"ק: "אמר שלא יכַלה אותם מכל וכל". ה' לא ישמיד את ישראל.

ידעתי את ה'; ה' אלקי ההיסטוריה

(ז:כב) [דברי דוד] על כן גָדלת ה' אלקים, כי אין כמוך ואין אלקים זולתך בכל אשר שמענו באזנינו. פירש הרלב"ג: "שידיעת העתידות היא לך לבדך ואתה קורא הדורות מראש".

ידעתי את ה'; קידוש השם

(ז:כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשׂוּם לו שם... מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. פירש הרד"ק: "להגדיל בפי בני אדם אשר לא ידעוהו כמו פרעה שאמר (שמות ה: ב): 'מי ה'... לא ידעתי את ה''". כלומר, פדיית בני ישראל שׂמה לה' שם; ואילו פדיית בני ישראל מאלהי מצרים חיללה את האלילים האלה.

עם סגולה

(ז:כג-כד,כו) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ... ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם... ויגדל שמך עד עולם לאמר: ה' צב-אות אלקים על ישראל... ה' לא ישמיד את ישראל.

ידעתי את ה'

(ז:כח) ועתה, ה' אלקים, אתה הוא האלקים ודבריך יהיו אמת. פירש רש"י: "שליט, ויש בידך יכולת לקיים".

נקמה; ובערת הרע מקרבך

(ח:ב) ויך את מואב, ויְמַדְדֵם בחבל, הַשְכֵב אותם ארצה, וימַדֵד שני חבלים להמית  ומלֹא החבל להחיות... פירש הרד"ק: "ואמרו בדרש (עי' במדבר רבה יד: א) אביו ואמו ואחיו כשנחה אותם בארץ מואב...".

מלחמה למען שטחים

(ח:ג) ויך דוד את הדדעזר בן רחֹב מלך צובה בלכתו להשיב ידו בנהר פרת. פירש הרד"ק: "שהיה משיג גבול ישראל".

צדקה

(ח:טו) עיין מצודת דוד, שדוד עשה גם משפט וגם צדקה, כלומר, שנתן משלו לאלה שהיו צריכים לקבל. זאת לעומת הרבה "אנשי מוסר" ו"מתקדמים" המטיפים תמיד, ומתלוננים נגד השלטון וצועקים נגד העוולה ולמען המדוכאים, אבל הם עצמם אינם מוכנים לתת מכספם ולהקריב מרכושם.

אל תהי צדיק הרבה

(י:ב) ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד... פירש הרד"ק: "...אמר לו הקב"ה לדוד: אתה עובר על תורתי. אני כתבתי (דברים כג: ז): 'לא תדרש שלומם וטובתם', ואתה עושה עמהם חסד! 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז: טז). מכאן שלא יהא אדם מוותר על התורה". דוד דרש את שלומו של חנון בן נחש אע"פ שכתוב "לא תדרוש שלומם", ומשום כך הוא בא לידי בזיון, כי הוא היה "צדיק הרבה". מכאן שלא יהא אדם מוותר על התורה.

נקמה ושלא לבזות את ישראל

(י:יב) חזק ונתחזק. ישראל יצא למלחמה נגד עמון משום שעמון ביזה את שליחי דוד. ואנו לומדים מזה שאסור לוותר על בזיון עם ישראל, כי אם היהודי נותן לגוי לבזות את עם ישראל, האויב רואה בזה סימן של חולשה, ובסופו של דבר הוא יוצא נגד ישראל.

אין סומכין על הנס; מלחמה

חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו. פירש הרד"ק: "אנחנו נתחזק בכל כוחנו למלחמה, וה' יעשה הטוב בעיניו, כי לה' התשועה". וז"ל הרלב"ג: "למדנו מזה שאין ראוי לסמוך על הנס, אבל ראוי שישתדל האדם בהצלתו לפי מה שאפשר, ואז יעזור ה' יתברך, כי ה' יתברך לא יחדש המופתים רק במקומות הכרחיים...". זו הדוגמה המקורית של דרכי המלחמה ביהדות. היהודי חייב ללכת ולעשות בעצמו, ובמקביל לדעת שרק לה' התשועה.

אסור לוותר על אדמות ארץ ישראל כי זה חלק מחילול השם

ובעד ערי אלקינו. עיין רד"ק שכתב: "שלא יכבשו אותם אויבינו... ואם יעשו כן לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים". לומר שאסור להעביר אדמות ארץ ישראל לגוי, משום שזה מפקיע מהם את שם ה', וזה חילול השם.

יצר הרע

(יב:ד) [המשך של המשל של נתן הנביא לדוד בדבר בת שבע] ויבא הֵלֶך [עובר בדרך] לאיש העשיר, ויחמל לקחת מצֹאנו ומבקרו לעשות לארֵח הבא לו; ויקח את כבשת האיש הראש, ויעשֶהָ לאיש הבא אליו. הנה הפסוק השתמש בשלשה כינויים: "הלך", "אורח" ו"איש". ופירש הרד"ק (א): "ורז"ל (עי' סוכה נב: ) דרשוהו כן כי יצר הרע בתחלה הוא דומה להלך שעובר על איש ולא ילין עמו; ואח"כ דומה לאורח שעבר על איש ולן עמו; ואח"כ דומה לבעל הבית, ר"ל שמושל על האיש. ולפיכך קראו 'איש': 'ויעשה לאיש הבא אליו'".

חילול השם כאשר גוי מכה יהודי

(יב:ט) מדוע בָזית את דבר ה'... את אוריה החתי הִכִית בחרב... ואֹתו הרגת בחרב בני עמון. כתב הרד"ק: "אחר שאמר 'הכית בחרב' למה אמר 'ואתו הרגת בחרב בני עמון'? ר"ל שתי רעות עשית במיתתו — שהֲרַגְתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל". וזה חילול השם, וזהו "בזית את דבר ה'".

מלך

עוד כתב הרד"ק: "אע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה... הכא שאני... ואע"ג שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיוצא בו... 'כל איש אשר ימרה את פיך יומת' (יהושע א: יח) — יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר 'רק', אעפ"כ אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש 'אכין' ו'רקין', לפיכך העונש על המלך". אין שומעים למלך בדבר עבירה.

חילול השם

(יב:יב) כי אתה עשית בסָתֶר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי" (אבות ד: ד).

מנהיג

(יב:יד) כתב הרד"ק: "שנתת פתחון פה לשונאי ישראל שנעשה בישראל דבר רע כזה". מנהיג צבוע מחלל שם שמים.

אמונה ובטחון

(יב:טז) ויבקש דוד את האלקים בעד הנער [של בת שבע] ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה. כתב הרד"ק: "אע"פ דהנביא אמר לו (פסוק יד): 'מות ימות', התפלל בעדו כמו שאמר הוא (פסוק כב): 'מי יודע וחַנַני ה''". וכן אמרו (ברכות י.): "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

כשם שמברכים על הטוב כך מברכים על הרע

(יב:כ) ויקם דוד מהארץ [אחרי מות הבן של בת שבע], וירחץ ויסֶך ויחלף שמלֹתָו ויבא בית ה' וישתחו... פירש הרד"ק: "...שחייב אדם לברך על הרעה להודות את ה' ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (תהלים קא: א): 'חסד ומשפט אשירה'. אם חסד — אשירה, אם משפט — אשירה. וכתיב (תהלים קטז: יג): 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'; 'צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא' (שם: ג-ד)".

צידוק הדין

(טו:כו) [דוד לצדוק בברחו מאבשלום] ואם כה יאמר [ה']: לא חפצתי בך, הנני; יעשה לי כאשר טוב בעיניו. פירש מצודת דוד: "הנה מוכן אני לקבל באהבה".

בחירה חפשית

(טז:י) כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן.

לא ידעתי את ה'; גאוה

(יח:יח) ואבשלֹם לקח, ויַצב לו בחַיָו את מצבת אשר בעמק המלך. אמרו חז"ל (סוטה י: ): "מאי 'לקח'? אמר ר"ל: שלקח מקח רע לעצמו [בגאותו הוא חשב שיקים לו את המצבה הזאת כמזכרת עולם שהיה מלך בישראל, אבל במקום זה נשארה המצבה למזכרת עולם לרשעותו]... א"ר חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של מלכו של עולם [היה כל הענין הזה של מרד אבשלום נגד דוד ועבדיו]". למדו את זה מהמלה "עמק", שדרשו במובן של "עמוק". והעצה העמוקה היא שהקב"ה התנהג במדה כנגד מדה: דוד הביא את בת שבע לתוך ביתו, ואבשלום יצא לצער אותו מתוך ביתו, שנאמר (לעיל יב: יא): "הנני מקים עליך רעה מביתך...".

כיבוש היצר

(כ:ג) הרד"ק מביא: "נחלקו רז"ל, מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשׂביע יצרו במה שהיה אסור לו, מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו".

אין דוחין נפש מפני נפש

(כ:כב) הרד"ק מביא: "ועוד בדבריהם: אתו, אמרין ליה ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. אמר להם: אפשר כן? וכי דוחין נפש מפני נפש? אתון מחיין ית נפשכון וממיתים דילי! אמרו ליה: לא כן עשו אבותינו בשבע בן בכרי?"

קידוש השם וחילול השם

(כא:א) בענין בני שאול שניתנו למיתה ע"י הגבעונים על ששאול הפר את השבועה לגבעונים, ותלו אותם ונשארו תלויים, הביא הרד"ק (עי' יבמות עט.): "והא כתיב (דברים כד: טז): 'לא יומתו אבות על בנים, ובנים...'? אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר פרשה אחת מן התורה ולא יתחלל שם שמים בפרהסיא... והא כתיב (דברים כא: כג): 'לא תלין נבלתו...'? אמר ר' יוחנן: מוטב שתיעקר פרשה אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של אלו? בני מלכים. מה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. מה היו אומרים? אין לך אומה ראויה להידבק בה אלא זו". וכן בסוף דבריו, על השבועה שנשבעו בימי יהושע לגבעונים, כתב: "אע"פ שבטעות נשבעו להם, כדי שלא יהיה בדבר חילול השם, כי יאמרו... אין שבועת ה' חשובה בעיניהם". ועיין פסוק ו: "והוקענום לה'", וכתב רש"י: "לשמו של מקום להודיע משפטו".

ועיין מהר"י קרא שם (כא: י) שכתב: "מאחר שרעב זה... על אשר המית את הגבעונים, דין הוא שיהיו תלוים ועומדים עד ישוב ה' מחרון אפו". ועיין רד"ק שם (יא) שכתב: "ונראה כי רצון הא-ל היה בזה שיהיו מוקעים עד זמן גשמים, כדי שייוודע כי בעוונם היה עצירת גשמים" (יש לעיין בזה ובהמשך).

עם ישראל

הרד"ק מביא (וגם רש"י בפסוק ב) (יבמות עט.): "שלושה סימנים יש באומה זו, ישראל, רחמנים, וביישנים, וגומלי חסדים... כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי לקרבו, וכל שאין בו שלושה סימנים אלו אין ראוי לידבק באומה זו". וכן עיין רד"ק שם פסוק ב.

צידוק הדין

(כא:י)  הרד"ק מביא: "ובדרש: מה 'ותטהו לה אל הצור'? שאמרה 'הצור תמים פעלו' (דברים לב: ד), שהצדיקה עליה את הדין".

היהודי מאמין בה' ולוחם בדרך הטבעית

(כב:ב) ה' סלעי ומצֻדתי ומפלטי לי. למה הוסיף "לי"? כי ה' הוא כל אלה — סלעי וכו' — הסלע שלי, בעזרתי, אך גם אני חייב להיות "לי", היינו להילחם בדרך הטבע, כי רק כאשר אני "לי", יהיה ה' "סלעי" וכו'. וכמו שאמרו (אבות א: יד): "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שאני חייב לצאת בעד עצמי, "וכשאני לעצמי מה אני", כלומר, אבל בלי הקב"ה איני כלום.

עם ישראל נשאר לעולם

(כב:יט) יקדמֻני ביום אידי. נראה שמדובר על ה' (וכמו בפסוק הקודם "יצילני"), וכוונתו היא שה' כבר הקדים את הישועה ביום הרע, שההבטחה שבני ישראל לא יושמדו, כבר תלויה ועומדת לפני שכל צרה באה.

יראת שמים; שכר ועונש; השגחה

(כב:כא-כז) יגמלני ה' כצדקתי... ויָשֶב ה' לי כצדקתי, כבֹרי [הנקיוּת והתמימוּת] לנגד עיניו. כי הוא יודע את האמת, שמעשי הטובים היו באמת תמימים.

(כב:כו) עם חסיד תּתחסד. לאדם שהוא באמת חסיד, תשלם בחסד.

עונש

הרלב"ג כותב, שהקב"ה לפעמים מעניש בחומרה על חטא קל, ולפעמים להיפך, וזה לפי האדם. אם חייו בדרך כלל הם חיים טובים, ועכשיו חָטָא חֵטא חמור מתוך יצרו וחולשתו, לפעמים הקב"ה מכביד עליו, וכן להיפך.

עם גבור תמים, תִּתַּמָם. כל המפרשים פירשו "גבור" מלשון "גבר", איש. וקשה: אם כן, למה לא כתב "גבר" או "איש"? ונראה שהכוונה היא, שכדי להיות "תמים עם אלקיך" ובאמת ירא ה', אדם חייב להיות גבור עצום לכבוש את יצרו, כמו שאמרו (אבות ד: א): "איזהו גבור? הכובש את יצרו". ולכן אמר: עם אדם שהוא גבור להיות תמים, תיתמם.

(כב:כז) עם נָבָר תִּתָּבָר. עם אדם מבורר, נקי, תמים, תתנהג בברירות.

ועם עִקש תִּתַּפָּל. עם עקשן שאינו מוכן להודות באמת הישרה אלא מעקם את האמת.

משפיל גאים; גאוה

(כב:כח) ואת עם עני תושיע, ועיניך על רמים תשפיל. פירש מהר"י קרא: "וכל אדם שיש לו רמות רוח אתה נותן עיניך בו להשפילו".

מלחמה; אמונה; ה' נותן כח; נצח ישראל לא ישקר

(כב:ל-לג,לה-לו,לח-מב,מז-מט) כי בְכָה ארוץ גדוד, באלקַי אדלג שוּר [חומה]; הא-ל תמים דרכו, אִמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החֹסים בו. כי מי א-ל מבלעדי ה', ומי צור מבלעדי אלקינו. הא-ל מעוזי חיל וַיַתֵּר תמים דרכי... מלמד ידַי למלחמה ונִחַת קשת נחושה זרֹעֹתָי. וַתתן לי מגן ישעֶך ועֲנֹתך תרבֵני... ארדפה אֹיבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם. וָאֲכַלֵם וָאמחָצֵם ולא יקומון, ויפלו תחת רגלָי. וַתַּזרֵני חיִל לַמלחמה, תכריע קָמַי תחתֵּני. ואֹיבַי תַּתָּה [נתת] לי ערף, משנאי וָאצמיתם. יִשעו ואין מֹשיע, אל ה' ולא עָנָם... חי ה' וברוך צורי וירֻם אלקי צור יִשעי. הא-ל הנֹתן נקָמֹת לי ומֹריד עמים תחתֵּני. ומוציאִי מאֹיבָי ומקָמַי תרוממֵני, מאיש חֲמָסים תצילֵני. פירש מהר"י קרא (לב): "שיש כח בידו לאמץ חיל את הגוי המאמין בו, כי מעוזי [מחזקי] חיל". וז"ל רש"י (לא): "אמרת ה' צרופה — ברורה, מבטיח ועושה!" וכן כתב מצודת דוד (לא): "אין באמרֵי הבטָחָתי דיבור בטל".

הישועה

(כב:לא) מגן הוא לכל החֹסים בו. הישועה באה במדה שאנו מיחלים לה.

ידעתי את ה'; יחוד ה'

(כב:לב) כי מי א-ל מבלעדי ה' ומי צור מבלעדי אלקינו.

אמונה — ה' עונה למאמינים

(כב:לו) וענֹתך תרבֵני. יש לפרש כמו "וענותך", מלשון "עונה", משיב לבקשה. כלומר, שהקב"ה עונה לתפלת בני אמונה ועוזר להם והופך אותם מעם קטן וחלש, כביכול, לעם רב, לנצח את האויב.

קידוש השם; ידעתי את ה'

(כב:מז) ...וירֻם אלקי צור ישעי. פירש מצודת דוד: "כי כשעושה נקמות בגוים, הוא מרומם ומנושא".

ידעתי את ה'; אין לפחד לומר את האמת לגוים; נקמה

(כב:נ) על כן אודך ה' בגוים. חייב אדם לפרסם את ישועות ה' בגוים, משום שישועות אלו מקדשות את שמו, ולא משנה אם הגוים יתרגזו. פירש הרד"ק: "שהצלתני מאנשי חמס, ורוממתני מאויבי ונתת לי נקמות מהם — אודך בגוים לפני כל עם ועם". וז"ל מצודת דוד: "'בגוים' — לפרסם חסדך". וז"ל רלב"ג: "בפרסום לעיני הגוים".

ידעתי את ה'; יראת ה'; מנהיג חייב להיות צדיק וירא אלקים

(כג:ג) אמר אלקי ישראל [לדוד] ...מושל באדם, צדיק מושל יראת אלקים. פירש הרד"ק: "...מְשָחַני למלך ובלבד שתהיה ממשלתי ביראת אלקים ואהיה צדיק...". אפילו המלך המושל על אדם, והם מפחדים ממנו, חייב להיות צדיק וירא אלקים, לדעת את ה' ולהיות כפוף לו, ולהבין שהוא כלום ואפס כנגד ה'. ומשום כך חייב המלך לשוח בתפלה בתחלה ולהישאר כך עד הסוף (ברכות לד: ). וזה חשוב אצל מנהיג אפילו יותר מאצל כל אדם, שהרי יש לו הכח והאפשרות לדכא המונים אם לא ישבור את גאותו.

צדיק אפילו במיתתו נקרא חי

(כג:כ) בן איש חי. הרד"ק מביא: "דרשו בו (ברכות יח.-: ) שהיה צדיק גמור, וצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים".

מלחמת מצוה

עוד כתב הרד"ק: "ואע"פ שהיה בניהו כהן ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' היא מצוה. כשציווה הקב"ה להילחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצירות לישראל, לא חילק בין כהנים לישראל, וכן ציווה להיות כהן משוח מלחמה ולהיכנס עם ישראל למלחמה. והנה פינחס טימא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי, וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל". כהן מותר לטמא את עצמו למלחמת מצוה, וזה כולל מלחמה כשאומה מצירה לישראל.

בטחון בה' ולא באדם

(כד:א) ויֹסף אף ה' לַחֲרות בישראל ויָסֶת את דוד בהם לאמר: לך, מנֵה את ישראל ואת יהודה. דוד וישראל נענשו כאשר ספר דוד את ישראל לדעת את כוחם, ולא בטח בה'. כך כתב הרלב"ג: "זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו, בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בה' יתברך לבדו".

חילול השם — בבריחה מגוים וביציאה לחו"ל

(כד:יג-יד) ויבא גד אל דוד... ויאמר לו: התבוא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נֻסְךָ לפני צָרֶיך... ואם היות שלשת ימים דֶבֶר בארצך... ויאמר דוד אל גד: צר לי מאד, נִפְּלָה נא ביד ה'... וביד אדם אל אֶפֹּלָה. כתב הרד"ק (יד): "...אבל בשניים היה חרפה בגוים: בנוסם לפני אויביהם וניגפים לפניהם, וכן ברעב, כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם...". בריחה מהגוים, ורעב בא"י המביא ליציאה לחו"ל, שניהם הם חרפה וחילול השם.

מסירות נפש

(כד:כד) לא, כי קנוֹ אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה' אלקַי עֹלות חִנָם... כך ענה דוד לארוונה, שרצה לתת לדוד בחינם את הגורן ואת הבקר ואת העצים שדוד רצה להקריב אותם קרבן עולה לה'. והטעם הוא, שאין מקריבין קרבן עולה לה' בחינם, כי עיקר הקרבן הוא ההקרבה של המקריב, היינו, נכונותו לתת משלו ולמסור נפש.