ואתחנן

ג:כג וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר

שמא הותר הנדר

למה "בעת ההיא" דוקא? מביא רש"י את דברי הספרי: "לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג, דימיתי שמא הותר הנדר". ויש לשאול: למה חשב כך? מה הקשר בין כיבוש סיחון ועוג להתרת הנדר של ה'? נראה שהקשר הוא, מפני שעונשו של משה רבינו נבע מזה שלא קידש את ה' כאשר הכה את הסלע, כלומר, שלא הראה אמונה בו. ולכן כאשר עמד בפני סכנה חמורה זו של סיחון ועוג, וה' אמר לו: תאמין בי, אל תפחד כי אני אעזור, ומשה האמין ויצא למלחמה - חשב משה שמכיון שהאמין בה' וקידש את שמו, אולי הותר הנדר. וכן נראה מפירושו של בעל הטורים בפסוק הזה: "לעיל כתיב 'לא תיראום' [שמשה חיזק את יהושע באמונה] - חיזקתי את ישראל, אולי ירחם עלי".

ד:ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אלקי, לַעֲשׂוֹת כֵּן-בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

קיום המצוות בשלמות רק בארץ ישראל

כאן ובפעמים אין ספור מדגישה תורתנו הקדושה את הקשר בין מצוות ה' לבין עשייתן בארץ ישראל. "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשֹתכם אֹתם בארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה" . וכן: "...את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נֹתן להם לרשתה" . וכך כתב האבן עזרא: "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". כלומר, שבודאי ניתן לעשות ולקיים את המצוות גרידא בגלות, אך לא כראוי. את הפולחן בודאי אפשר לקיים, אך את המושגים, שהם לב התורה, שהם עיקרה, שהם נשמתה, לא יתכן להבין כראוי, מחמת סילוף התרבות הגויית החודרת לתוך חייהם ומחשבותיהם של היהודים שהם המיעוט בתוך הרוב. המושגים והערכים, שהם מהווים את ידיעת ה' ואת דרכיו, חייבים להיות שלמים ואמיתיים, טהורים ונקיים מכל סיג נכרי וזר, מכל מחשבה ומושג גויי, וזאת כוונתו היקרה והאמיתית של האבן עזרא.

וכך אמרו בספרי : "'ואבדתם מהרה [מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם]' - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים...". ועל ספרי זה סמך רש"י וכתב: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו" . וכמה תמוהים דברי חז"ל! וכי זאת הסיבה שעלינו לקיים את המצוות בגלות, כדי "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"? וכי אין מצוות התורה ובפרט מצוות התלויות בגופו של היהודי חובה עליו בכל מקום ואף בחו"ל? אלא, שבודאי הקב"ה נתן את התורה אך ורק כדי לקיימה בארץ ישראל, כי רק שם יוכל היהודי לקיימה כראוי ובשלמות, ולעולם לא עלה בדעתו שיקיימו מצוות בחו"ל. ורק כדי שלא תשתכח תורה מישראל ציווה לקיימה גם בגלות.

זו גם כוונתו של הספורנו הכותב: "עבדים היינו [לפרעה במצרים], ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות המכוון מאתו, הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות" . ועוד כתב הספורנו: "שהיא [א"י] ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון". אמת ואמונה דברי הגאון, כי בודאי ניתן לקיים מצוות שטחיות, אך אי אפשר לקנות שלמות, ובלי השלמות נשארה לנו רק תורה של שעטנז, מסולפת, מזוייפת, בעלת מום רעיוני. והרי כל ארץ גלותית מהווה בשביל היהודי "עבדות" רעיונית ומחשבתית, כאשר הוא כורע תחת נטל התרבות הגויית של הרוב, ולא יתכן שלא יושפע השפעה רעה רבה.

ד:כה כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ

חסד ה' שמביא לתקלה

אומר הכלי יקר: "לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה [הרע אינו בא מיד כי ה' רחום וחנון], על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל' וגו', רוצה לומר, בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ, ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' [להמיתנו] כולי האי לא שתיק, הרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, ואם כן ודאי אין בנו אשמה [דווקא מפסק הזמן נובעת הרגשת החוטא שמעשיו טובים]. על זה אמר 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ' . כי ממידת השם יתברך שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש מן הפסוק: 'ורוח תשימו בין עדר ובין עדר' . וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה ניגשת [כאשר הקב"ה מאריך אפו והזמן עובר, העונשים באים זה אחר זה], וכן היה בבית ראשון, שהיו עובדים עבודה זרה זמן רב מימות ירבעם, ואף על פי כן האריך להם אפו, וכמ"ש: 'ואבדתם מהרה' וגו' . ושם פירש"י 'לא אתן לכם ארכה' [לאחר שתמו כל הארכות הקודמות], וכן כאן נאמר 'כי אבד תאבדון מהר'. אלא ודאי שעניין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות במהירות בזו אחר זו...".

הכלי יקר הזה ממש יקר ואמת, ויש ללמוד ממנו. הקב"ה בחסדו נתן לנו פסק זמן לפני העונש, עוד ארכה ועוד ארכה. זה חסד, אבל עם ישראל לא מבין שזה חסד. "יארכו הימים ואבד כל חזון" - ככל שהעונש משתהה, חושבים שכבר לא תבוא הפורענות, שלא יבוא חזון הפורענות, אלא ישתכח. זה כמו ילד שאומרים לו "אם תעשה כך וכך, תקבל מיד עונש". אם הוא לא מקבל עונש, הוא חוזר מיד להתנהגותו הרעה. אנו קיבלנו את המדינה בחסד, והיא התקיימה בחסד עליון. כל הניצחונות והטובות לא היו בזכותנו אלא למרות התנהגותנו. בתש"ח היהודים היו מוכנים לוותר ולחלק את הארץ, ואנו קיבלנו את המדינה בחסד, כי הגוי הערבי לא היה מוכן לקבל חלק בלבד. ראשי ההנהגה התחננו שלא יברחו הערבים (יש לי כרוז של ההסתדרות מזמן קום המדינה, שבו התחננו מהערבים שיישארו), אך הם ברחו. על פי הטבע היו צריכים להיות כל יום מטעני חבלה, שהרי יש בירושלים מאה וארבעים אלף ערבים. בכל זאת לא קורה כלום, וזה חסד עליון! אך, כביכול, מחסדו יוצאת תקלה: רק אדם נבון מבין שזה חסד, ואילו אוויל טיפש וכסיל לא מבין שיש כאן חסד וחושב שמעשיו טובים. אני מתחיל לחשוש, משום שעכשיו סוף התקופה של ארבעים השנה; אנו בסוף המחצית השנייה של שנת הארבעים . עד עכשיו היה לנו צבא של חוזק וניצחון, והערבים פחדו, אך היום זה להפך: הערבי משליך אבנים והצבא סובל שמונה חודשים אינתיפאדה.

ד:לח לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה - כַּיּוֹם הַזֶּה

ארץ ישראל שייכת לקב"ה

וכתב הספורנו: "'לתת לך את ארצם' - שהיא ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון". וכן: "לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת". וכן: "אתה ידך גוים הורשת, וָתִטָעֵם; תָרַע לאֻמים וַתשַלחֵם". וכן: "גפן ממצרים תסיע, תְגָרֵש גוים וַתִטָעהָ; פִנִית לפניה וַתַשרֵש שרשיה ותמלא ארץ".

ובכן, אין מקום להתנצלות ולהצטדקות בפני הגוים, ואין צורך לחפש עילות וסיבות "מוסריות" לכבוש את ארץ ישראל. היא שייכת לבורא העולם, לבעל ואדון העולם, והוא נתנה לנו ולקחה מידי הרשעים, ואין לך מוסר יותר מעולה מזה, ואין לך קבלת עול מלכות שמים גדולה מזה. בין לגוים ובין לישראל, אין שום בעלות ואדנות בעולם, כמו שנאמר: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר, "לי", להקב"ה, כל הארץ; היא ומלואה, שלי בלבד. וכן נאמר: "לי הכסף ולי הזהב", וכן: "כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך".

ו:ד-ט שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקינוּ, ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם-עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ

תכלית האדם - ביטול ה"יש"

עול מלכות שמים

"אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? - אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות...".

יסוד היסודות וראשית תורת האדם, שידע מה תפקידו בעולם, ושיתבונן מה הן דרכי ה' יתברך, רעיונותיו ומדותיו שבהם ידבק האדם כדי להגיע לתפקידו. והעיקר - שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, את ריבונותו, אדנותו ומלכותו הבלתי מעורערת של הקב"ה, מלך מלכי המלכים, וידבק בכל דרכיו ומצוותיו שהן אמת ואמונה, בל יעבור, ללא סטייה וללא הירהור אחרי אמיתות מדותיו ודרכיו, וכעבד לפני אדונו ומלכו.

התורה היא הסמכות, וחוקיה מחייבים את היהודי ושולטים בו. כדי שנכיר את הסמכות שלנו ואת ממשלתנו העליונה, כדי שנכיר בכך שחוקי סמכות אמיתית זאת מחייבים והם מעל כל ערעור, אנו נשבעים יום יום אמונים לממשלה זו, לחוקה זו, לסמכות זו: "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד". בזה אנו מקבלים על עצמנו יום יום את עול מלכות שמים, חוקי התורה. פעמיים באהבה, בכל יום תמיד: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, על לבבך". והכוונה הברורה והאזהרה הצלולה בזה היא, שהדברים האלה, מצוות ה', יהיו "מעל לבבך", מעל ליצרך, ובגדר: "עשה רצונו כרצונך..." . זאת היא מצות המצוות, יסוד המבנה התורני, אתחלתא דגאולת האדם מהבהמיות, ראשית שבירת האנוכיות וה"יש" שבו, שזה שורש הרע בעולם, כאשר שבירתו מהווה את תחילת התעלותו לקדושה, שהיא תכלית האדם. כפיפת הראש והאנוכיות תחת עול מלכות ה', והנכונות להידבק בו ולסור למרותו ולמלכותו באופן מוחלט, הן התנאי המוקדם להגיע לקדושה השלמה המכוונת מאת ה' יתברך. וזאת כוונת המלים בתפלת שחרית: "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו", היינו מעל לבבו, וכן הספרי : "'והיו הדברים האלה... על לבבך' - למה נאמר? לפי שהוא אמר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה... על לבבך', תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו".

ביטול ה"יש" - דבקות בה'

ובדבקות עצמה טמון יסוד בריאת האדם, שעצם הדבקות, ההכנעה, וביטול ה"יש" של האדם הוא תכליתו בעוה"ז,

תכלית העולם וסיבת בריאתו וקיומו היא להביא את כל יצורי עולם לידיעת ה' יתברך, כדי שיספרו את תהילתו וישירו את הודו וגדולתו ובכך לכוף את יצרם ולשעבד את גאוותם, ולהפוך את ה"יש" שבהם ל"אין", ולהידבק במדותיו ובמצוותיו כדי שיתדמו אליו במידת האפשר. וכך אמר ישעיהו הנביא: "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". וכך אמרו חז"ל: "ואח"כ ברא אדם והביאו לעולם, ולא בראו אלא על מנת שיעבדנו בלב שלם ולמצוא קורת רוח ממנו ומתולדותיו אחריו עד סוף כל הדורות".

יראת ה'

ז"ל הרמב"ם: "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלקיך', ונאמר: 'את ה' אלקיך תירא' . והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי' . וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו'" .

יראת ה', שבלעדיה לא יזכה האדם לקדושה ולטהרה, היא עצמה התנאי המוקדם לשלב השני של התגדלות והתקדשות האדם שמקבל עליו את עול מלכות שמים, והוא אהבת ה', שהיא השלב היותר רם, כמו שאמרו חז"ל: "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה".

אהבת ה'

היראה מבטיחה את פרישת האדם מהרע, ולאחר מכן יקל עליו לאין שיעור להגיע אל הטוב, וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה: "סור מרע ועשה טוב" . היראה מרחיקה את האדם מהרע, והאהבה מבטיחה שיעשה טוב מתוך תשוקה ותאוה לה' ולמצוותיו, כי ככל שהאדם יתבונן בנפלאות ה' ויחקור את האמת של מדותיו וערכיו ויבין כמה תבונה ואמת יש בהם, תתחיל לצמוח בתוכו אהבה לאדון שהוא כולו טוב וחסד ורחמן, עד שהאהבה תהיה כה עזה ועמוקה שהיא תכבוש את נפשו ואת נשמתו, אהבה של דבקות ממש, כמו שנאמר: "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

ובודאי לא נוכל להשיג את האין-סופיות של האהבה שאנו חייבים לאהוב את ה' יתברך כמו שנצטווינו שוב ושוב, שנאמר: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ממש בכל נפשך, כמו שאמרו חז"ל: "אפילו הוא נוטל את נפשך". ומ"מ כמו שדברה תורה בלשון בני אדם, כך יצר הקב"ה אהבת בני אדם, שאמנם אין לדמות אותה לאהבת ה', ומכל מקום לגבי האדם היא כה עזה, שיש מזה איזה רמז קטן לאהבה שמצווים אנו לאהוב את הקב"ה. וז"ל הרמב"ם: "כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שציונו, בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני' . וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".

וכן אמר רבי עקיבא: "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, [לפי] שכל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים". והטעם ברור וגדול, כי האהבה הגדולה ביותר שיכול האדם להבינה היא האהבה בין גבר לאשה שהוא שוגה בה תמיד וחולה אהבה מחמתה. בשביל הזולת יעשו הגבר והאשה הכל, יקריבו, ימסרו את נפשם וממונם, יעזבו את בית הוריהם וידבקו זה בזה, כמו שנאמר: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האהבה של האוהבים היא אהבה של דבקות ואף דבקות ממש, כי הקב"ה ברא את יצוריו כך שמעשה האהבה הגופנית יהיה מעשה של דבקות הגוף זה לזה וכאילו הפכו לבשר אחד, ונפש אחת, ונשמה אחת, ולקיים במובן המלא של המלה את "ואהבת לרעך כמוך" , כלומר ואהבת לרעך שהוא כמוך, הוא "אתה", כי הרי האדם אוהב את עצמו ומרחם על עצמו ועמל למען עצמו ושומר על עצמו, וכאשר הוא מגיע למדרגה של אהבת אדם כלשהו כעצמו, כמותו, הרי שניהם הופכים לגוף אחד, ואין אהבה יותר גדולה מזו. ולכן קבעו חז"ל: "אשתו כגופיה דמיא". והיא דוגמא לאהבת ה' שגם היא חייבת להיות ב"דבקות", כמו שנאמר: "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" .

ולכן קידש הקב"ה את שיר השירים בקדושה יתרה, כי ספר זה מסמל בלשון בני אדם את האהבה העזה שבין ישראל להקב"ה, וכן נאמר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה..." . וכן כתב דוד המלך ע"ה: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים; צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואֵרָאה פני אלקים". וכן: "אלקים, א-לי אתה אֲשַחֲרך, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי...". וכן כתב הפייטן: "לך א-לי תשוקתי - בך חשקי ואהבתי; לך לבי וכליותי - לך רוחי ונשמתי... לך רוחי לך כחי - ומבטחי ותקותי; לך לבי ודם חלבי - כשה אקריב ועולתי; לך יחיד בלי שני - לך תודה יחידתי; לך עזרה בעת צרה - היה בעזרי בצרתי...".

ואין דוגמא נאה ועמוקה יותר מזו שאמרו חז"ל: "'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך' - מהו בכל לבבך ובכל נפשך? בכל נפש ונפש שברא בך. ואמר ר' מאיר: על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו. מנין? שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י-ה'' ". זה התפקיד של ישראל, באהבה ובחדוה, בתשוקה ובתאווה, להביא את העולם להכרת גדלות ומלכות הקב"ה, לגדלות ואלקיות מדותיו וערכיו, חוקיו ומשפטיו עד כי: "כל הנשמה תהלל י-ה".

ו:כא-כב וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ-לְעֵינֵינוּ

האמונה שלנו מבוססת על ראייה

האמונה שלנו - הן האמונה ביצירת העולם על ידי הקב"ה והן האמונה שהקב"ה עשה נסים ונפלאות לאבותינו - אינה מושתתת על אמונה עיוורת או עיונית, אלא על ראייה ועדות ממשית.

כלומר, אמונתנו שהקב"ה עשה לישראל נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, מבוססת על עדות ראייה, שעם ישראל ראה במו עיניו, כי הנסים נעשו לעיני כל ישראל. התורה מורה לנו, שבכל תהליך יציאת מצרים, המכות ששברו את מצרים נעשו בגלוי, כדי שישראל יראה את מציאות ה', יאמין בו, יירא ממנו וידבק במידותיו ובמצוותיו.

כך גם במעמד הר סיני. שם נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, באֱמֹר ה' אלי, הקהל לי את העם ואשמיעם את דברַי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילַמֵדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל".

אם כן, ראינו, שהאמונה שלנו אינה ענין של רגש עיוור, אלא תוצאה ישירה מראייה, מהוכחה ועדות אישית ועובדתית. כי הקב"ה ידע את טבע האדם ואת קשיות עורף ישראל ואת ספקותיהם ואת הדופי שבלבם, ולכן עשה אותות ומופתים שיראו במו עיניהם, ואף נתן את האות, המופת, ההוכחה הגדולים ביותר שיכולים להיות: התגלות ה' יתברך בכבודו ובעצמו בסיני לעיני כל ישראל, אנשים, נשים וטף. כך כתב הרמב"ם: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון - הוריד לנו את המן. צמאו - בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח - בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר: 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'. ונאמר: 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת'. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. מכלל, שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

בזה נבדלת אמונת ישראל הבדל מהותי ויסודי מכל שאר האמונות שבעולם, המבוססות כולן על עדות או עדויות כביכול של יחיד או של מספר מצומצם של יחידים, כגון האמונה הנפסדת של הישמעאלים והנוצרים, הנשענות על קנים רצוצים של עדויות של יחידים מפוקפקים. רק אמונת ישראל עומדת על בסיס של ראיה והוכחה מעשית, לא של אדם אחד או של כמה יחידי סגולה אלא של כל העם, אנשים נשים וטף. היא מושתתת על ראיה והתבוננות ועדות אישית של כל אדם ואדם בישראל. הרי טענה של יחיד או של קבוצה קטנה לאמת האלוקית, אינה דומה להתגלות אלוקית לכל העם, כמו שהיה בסיני.

לכן, דוקא בלשון יחיד, לכל יחיד ויחיד בישראל, אמר משה רבינו: "אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים - אין עוד מלבדו". כלומר, הידיעה וההוכחה שלך שה' הוא האלקים באות מצד זה שהָראֵית, שנתנו לך לראות במו עיניך.

ז:ב הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם

אין חנייה לגוי בארץ ישראל

למדו חז"ל: "'לא תחנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר, 'לא תחנם' - לא תתן להם חן [רש"י - "שלא יאמר: כמה גוי זה נאה"]. ד"א, 'לא תחנם' - לא תתן להם מתנת חנם ". ובהמשך אומרת הגמרא: "ש"מ כולהו".

ופסק הרמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י... ואין משכירין להם שדות... ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים: מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע. ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו".

בתקופתנו התלבטו בזה, ודנו בזה, ומסיבות שונות, לצערנו, פסקו מי שפסקו שמותר היום למכור לגוים שדות ובתים. ואין לי צל של ספק שהם טועים ביסוד גדול של ארץ ישראל ועם ישראל, ושאין הבדל כלל וכלל בענין חנייה בא"י ונתינת חן, בין ז' העמים לבין סתם עובדי ע"ז לבין גר תושב, כי יש סיבה אחת טובה ואלוקית לאסור לתת לשום גוי חנייה או חן. ואילו תפסנו בידינו את אמת המידה והסיבה היסודית לכל המושג של עם ישראל וארץ ישראל, לא היינו טועים ותועים - ומתעים.

שוב, זכור ואל תשכח, שהקב"ה נתן לעם ישראל את ארץ ישראל כדי שיתרחק וייבדל מן העמים. וכאשר החליט על הבדלה זו, החליט גם שהבדלה זו יכולה להיות רק כאשר ישראל מבודד בארצו שלו. ובכן, הוא לקח את עמו שחיבב והכניסם לארצו שחיבב, ולשניהם העניק לא רק חיבה יתירה אלא קדושה יתירה, שגם לארץ ישראל יש קדושה שאין לכל ארץ אחרת. וזאת, בזכות עם ישראל המקודש מכל העמים. כך מצינו במשנה: "עשר קדושות הן - ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם [ולא מחו"ל]". וכן כתב הרמב"ם . ואין הכוונה שזאת היא קדושתה, אלא שבכך מתבטאת קדושתה באופן ממשי, אבל בודאי יש לה קדושה כשלעצמה יותר מלכל הארצות, ללא שום קשר למצוות שניתן לעשותן רק בארץ ישראל. וכן כתב החתם סופר במהלך תשובתו בדיון אם ישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר משאר ארץ ישראל: "והנה לכאורה משמע לא משום מצוות התלוים בארץ ישראל וירושלים כופים [לעלות לארץ ישראל], אלא משום קדושת עצמה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה... וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה, אין ליכנס כלל בפלפול אי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בזה"ז אי חייב כרת הנכנס לתוכו... ואין כאן מקומו כלל, כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגים או לא, או אם טמא מותר ליכנס שם או לא, רק בקדושה עליונה, שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה... היוצא מדברינו דעכ"פ לכולי עלמא קדושת שניהם [ארץ ישראל וירושלים] קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם, לא נשתנה ולא ישתנה...".

אם כן ברור שיש שתי סיבות לאיסור דאורייתא למכור בתים ואפילו להשכיר שדות לגוי כל שהוא, גם אם הוא מחסידי אומות העולם, והרמב"ם הזכיר אותן כאשר כתב באיסור השכרת שדות: "מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". היינו: ראשית, מכיון שארץ ישראל קדושה היא וחובה לקדש את אדמתה גם ע"י מעשרות (וכל שאר מצוות התלויות בארץ), א"כ איך נעֵז למכור או להשכיר קרקע לכל גוי שיהיה, שאין עליו חובת מעשרות, ובכך נפקיע את המצוה וכביכול גם את הקדושה המתוספת ממנה לקרקע זה של ארץ ישראל. ושנית, בזה שגוי קונה או שוכר אדמה בארץ ישראל, נוטל הוא חלק מהארץ ויש לו כעין בעלות ואדנות בארץ, ואסור לתת לו חנייה זו. כי מה הוא הענין של "חנייה"? הלא היא ההרגשה בתוך לבו של הגוי שהוא מצא כאן מקום לחנות, לדור, מקום שהוא שלו, השייך לו, והתורה צווחת: הבדלה! הפרדה! פרישה מהם ומשיקוציהם! הגוי הגר בארץ ישראל חייב תמיד להרגיש שאין לו חנייה, אין לו קשר ושייכות ונחלה, שזאת לא ארצו, שאין לו בעלות בה, שהוא אכן "גר תושב", גר - דייר וזר ולא אזרח - היושב בארצו של עם אחר, בארץ ישראל, ארצו של ישראל. ובפירוש כתב הרמב"ם שם: "ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר: 'ולא תחנם', לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". כל מה שנאמר בתלמוד ובפוסקים לגבי קדושה ראשונה שקידשה לשעתה וכו', נאמר רק לגבי המצוות התלויות בארץ, ולא לגבי ארץ ישראל עצמה, שקדושתה לעולם לא פסקה ולא תיפסק. ומשום כך אין בכלל איסור - לגבי שתי הסיבות הללו - למכור בתים ושדות לגוים בחו"ל, ואפילו לעובדי עבודה זרה, כי הרי אין לחו"ל קדושה, וגם אין היא שלנו לענין הבדלה, כי אין לנו אפשרות להיבדל מהגוי בחו"ל. וזאת כוונת הרמב"ם שכתב: "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו". ולואי שישראל בגולה יקראו וישמעו דברים אלה לפני בוא היום הנורא, רח"ל.

אם כן, לענין זה אין הבדל כלל וכלל בין ז' העמים, לבין גוי סתם, או גר תושב. לגבי הרצון של הקב"ה שיובדל מישראל, כל גוי נקבע באותו מעמד של "לא תחנם", וההגיון דורש וקובע את האמת הפשוטה הזאת. וכן כתבו בתוס' וז"ל: "אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר גוים לז' עממים", וזכור ואל תשכח את היסוד הזה, שכל דין והלכה שתמצא בתורה לגבי גוים, אם אין סיבה לחלק, הוא חל על כל גוי. גם אין שום טעם לחלק בין כל גוי לבין גר תושב בארץ ישראל, מלבד בענין מתנת חנם, ששם מצאנו גזירת הכתוב לגבי גר תושב, שנאמר לגבי נבילה: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך". וזה רק משום שיש מצוה להחיות גר תושב, שדרשו חז"ל מהפסוק: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", שאמרו בתורת כהנים: "'גר' - זה גר צדק; 'תושב' - זה גר אוכל נבילות [היינו גר תושב]". ואמרו חז"ל: "כיון דגר [תושב] אתה מצווה להחיותו" .

מ"מ, לגבי שני האיסורים האחרים של "לא תחנם", "לא תתן להם חנייה בקרקע" ו"לא תתן להם חן", אין סיבה להבדיל בין גר תושב לבין כל גוי אחר, כמו שכתבו התוס' לגבי ז' העמים ושאר גוים, וכמו שכתב הרמב"ם את הסיבה לאיסור לתת להם חנייה בקרקע "שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי". ולגבי "לא תתן להם חן", כתב: "מפני שגורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים". ואם אלו הסיבות - ולמעשה מטרת כולן היא ההבדלה - וכי יש מקום לחלק בהבדלה בין גוי לגוי? ודאי שלא. וכן כתב מרן החזון איש זצ"ל לרב הראשי בירושלים הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל וז"ל: "איני מוצא היתר למכירת המגרש לא לאינו יהודי ולא לישראל החשוד למכור לאינו יהודי". ואלה שהתירו את זה, ואפילו למען ישוב ארץ ישראל, יצא שכרם בהפסדם, כי אין ארץ ישראל מוחזקת בידינו אלא ע"י יסורים ובטחון בה'.

מכאן, וממה שכתבו בתוס' "אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר גוים לז' עממים", יש ללמוד כלל יסודי העומד ברומו של עולם: הן לגבי ז' העמים, הן לגבי סתם גוים, הן לגבי בן נח, הן לגבי גר תושב, אם אין טעם וסיבה לחלק ביניהם לגבי הלכה מסויימת, בודאי אין חילוק. ומכיון שכל מטרתה של מצות ארץ ישראל היא כדי שניבדל מהגוים ולא נידבק בהם, ברור כחמה שלגבי דינים והלכות שבאו להבדיל בין ישראל לעמים, אין שום חילוק בין גר תושב לכל גוי אחר. כמו כן, במקום הנכון ובדין הנכון, אין שום חילוק בין ז' העמים לישמעאלים, ששניהם היו בארץ כאשר הקב"ה הכניסנו אליה, ושניהם לעולם יחלמו על נקמה, ולכן לשניהם ניתנת אפשרות להשלים רק עד פתיחת המלחמה, ולאחר מכן אין להם מקום בארץ הקודש, בארץ החיים.

ז:ג וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ.

ישראל קדושים הם

ופירש הספורנו: "כי עם קדוש אתה, ואין ראוי שתחלל קדושתך בבנות גוים להוליד זרע פסול, כאמרו: '[בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים] כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר' ". ישראל קדושים הם, וזרעם קדוש, וקדושה זו מחוללת ע"י ערבוב זרעם בעמים. הרמב"ם כתב: "ישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות... הרי אלו לוקין מן התורה... אבל הבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן". ומוסיף הוא: "ודבר זה גורם להידבק בגוים שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו". וכן מצאנו בשובם מבבל, שנשאו נשים גויות, וניגשו שרים מישראל לעזרא הסופר וסיפרו לו: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה". הם חטאו בחטא האיום של עירוב זרע קודש של ישראל בטומאת הגוים, ואז, כמו היום, יד השרים והמנהיגים היתה במעל ראשונה. דבר זה הוא אכן "מעל", שהרי אין שיקור ואין סטייה ואין פריקת עול יותר גדולים מזה, כי התערבות בגוים הורסת את קדושת ישראל ואת כל תפקידו המיוחד בעולם. ובכן, ללא היסוס כרתו ברית "להוציא כל נשים והנולד מהם" . כלומר, לא רק קיבלו שלא להיטמע ולהיטמא לעתיד, אלא קיבלו גם להוציא את נשותיהם ואת ילדיהם שכבר נשאו ושכבר נולדו להם. והם כפו את כל זה על מי שלא רצה, כמו שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה". אכן מידה כנגד מידה: מי שלא שמע לקול עזרא "והיבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות", נענש בעונש של "ייבדל מקהל הגולה". מי שרוצה להידבק בישראל, חייב להיבדל מן הגוים. אין כאן מקום לחופש הבחירה, לזכות אישית, לסובלנות, כמו בתרבות הזרה של הגוים והמתגוים. כופים על היהודי להוציא את השיקוץ, את השיקוצים מביתו. וכן מצאנו גם אצל נחמיה: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות... ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם...".

כתב אישום נגד משרד החינוך

אדוני היושב ראש, כנסת ריקה .

ברוך שהאולם הזה זכה סוף סוף לראות את קיומו של הפסוק: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" , ושזכיתי אני לפסוק: "אשרי האיש אשר... ובמושב לצים לא ישב" ...

עליתי היום להציע כתב אישום לממשלה אומללה, ממשלת ליכוד-מערך וגרוריה, ארבעת הדתיים הננסים ; ממשלה שאינה חסה לא על הגוף ולא על הנשמה, ממשלה הרסנית ומתייוונת שיוזמת תוכניות אוויליות ומרושעות המשמידות את הנשמה של היהודי, הנשמה הקדושה והמיוחדת של עם ישראל.

כתב האישום הוא: רצח נשמותיו של נוער יהודי במדינה היהודית, על ידי תוכניות משרד החינוך הכוללות מפגשים ותוכניות הפורצות את המחסום המפריד בין יהודים ללא-יהודים, ובכך סוללות את הדרך לטמיעה, להתבוללות ולנישואי תערובת - הרס נפשי של העם היהודי.

העם היהודי נקבע על ידי בורא עולם כעם נבדל ונפרד, כדי להיות עם קדוש ומקודש. "והייתם לי קדושים, כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". פסוק ב"ויקרא" .

הבדלה . תורתנו הקדושה נותנת את הטון, והיהודי בכל מוצאי שבת חוזר עליו בהרימו את כוס היין ובהכריזו: "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". לא מיזוג, לא תערובת, לא אינטגרציה, לא מפגשים, כי אם הבדלה, כיאה לגוי קדוש המוגדר על ידי חז"ל במכילתא: "קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם" .

ועל זאת מצווה התורה: "לא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך". מדוע? מפרש גדול המפרשים הספרדים, הספורנו: "כי עם קדוש אתה, ואין ראוי שתחלל קדושתך להוליד זרע פסול". ועוד ידה של היהדות נטויה.

העם היהודי חוזר מבבל, וראשי העם ניגשים אל מנהיגם של ישראל, עזרא הסופר, בבהלה, בבושת פנים ולוחשים: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנתיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות" . ועזרא, מנהיג ישראל, ראש הממשלה, הנשיא, מתמוטט. וכך הוא אומר: "וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי... ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם" . נו, לא בדיוק תגובה האמורה להניח את דעתם של יוסי שריד ושולי , אך ללא ספק תגובת היהדות.

ונחמיה, המנהיג הדגול אשר היה בוודאי דמוקרט ומתקדם, מכיוון שבבתי הספר של מדינת ישראל לומדים ילדים תמימים את ספרו, מה אמר נחמיה בן חכליה? כך אמר: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים, הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות, מואביות..." . מה עשה? מה עושה ראש ממשלה ונשיא יהודי? "ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים ואמרטם" . אז לא היה, כנראה, חוק גזענות.

בקיצור, האיסור נגד טמיעה ונישואי תערובת, ההורסים את ההבדלה ואת הקדושה, הוא אחד מעמודי התווך של היהדות, ומשום כך גזרו חז"ל גזירות רבות נגד מגעים ומפגשים עם לא-יהודים. וכמו שאמר הרמב"ם , "גזירה שמא יבוא להתחתן". ובכן, גזרו חז"ל על פתם של גויים ועל יינם של גויים , כדי שלא נשב ונסעד אתם יחד ובכך נגיע להתבוללות. האזהרה נגד טמיעה, התבוללות ונישואי תערובת היתה מאז ומתמיד הקו האדום של העם היהודי.

אם כן, כמה גדולה האירוניה, שדווקא במדינת ישראל, המתיימרת להיות מדינת היהודים, גיבשה הממשלה, ההנהגה האומללה הזאת, תוכנית כוללת שתביא לאותו הרס שנגדו לחמנו מאות שנים, ואשר ברגע זה, לוחמת היהדות בגולה נגדו מלחמה נואשת. משרד החינוך של מדינת היהודים הכין לשנת הלימודים הזאת תוכנית שכוללת מפגשים בין תלמידים יהודים לתלמידים ערבים. המפגשים האלה יהיו כפויים, חובה על כל תלמיד ותלמיד. הם כוללים, בין השאר, ביקורים בכפרים של הערבים וביקורים של הערבים בבתיהם של יהודים. אגב, המפגשים האלה הם רק חלק מ"סוּפר תוכנית" של שטיפת מוח, הכוללת גם שיעורים ושיחות חובה על הגזענות, כביכול. כל אלה באים לשם מטרה אחת - להרוס את המחסומים ואת החומות המפרידים בין יהודים ללא-יהודים. התוצאה תהיה התבוללות, טמיעה, שואה רוחנית לעם ישראל.

אני חייב להודות, שהתוכנית המזעזעת הזאת לא נולדה בתקופת השר הלא כל כך חכם שעומד בראש המשרד היום. כבר בתקופת קודמו, זבולון המר, הפטיש המפד"לי, נרקמו הגידים ונוצרה המפלצת הזאת. יש לי כאן חוזר המנהל הכללי מי' בסיוון התשמ"ב: "משרד החינוך והתרבות מעודד מפגשים של יהודים וערבים שמטרתם לסייע להפחתת הזרות. חשוב שלא יהיה מפגש יחיד אלא מספר מפגשי גומלין כדי להבטיח את השגת המטרות".

השגת המטרות של זבולון המר, עם הכיפה הסרוגה והנפש החצויה. אילו מטרות? טמיעה, התבוללות והרס נפשי. אבל תחת שלטונו של השר נבון הגדילה האווילות לעשות, בריצה מטורפת כאילו של מתקפת אמוק. השר מרע ועוזריו, ביחד עם גופים הידועים לשמצה כמתייוונים ומתגויים, מוסד ון-ליר וכו', מתוך בעיה נפשית עמוקה ורגשי אשמה חולניים, פתחו במלחמת קודש למען טשטוש הזהות היהודית, למען הריסת החומות המבדילות בין קודש לחול, בין ישראל לעמים.

הרי זאת השקפת עולמם של המתייוונים, השולטים כיום בעמדות מפתח של החינוך הישראלי. לדוגמה, כאשר מנהל האגף לחינוך ממלכתי-דתי תקף את המפגשים מחשש שיביאו להתבוללות, נבחה יושבת ראש ארגון המורים העל-יסודיים, שושנה באייר, כי מדבריו, אני מצטט: "נודף רוח של חומייניזם נוסח ישראל, וניסיון להשליט בארץ את תרבות הגטו של חשכת ימי הביניים". זאת, אגב, חשכתו של הרמב"ם, חשכתו של הסבא של הגברת שושנה באייר.

זה המסר החינוכי שיועבר לתלמידים יהודים תמימים. זאת המציאות של המפגשים: נישואי תערובת, התבוללות, חשכת ימי הביניים. כל זה הוא רק חלק מהרוח הרעה הזרה, החולנית, הנושבת היום במדינה.

יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת , ה' ישמור, תקף את הרבנות הראשית על שהתנגדה למפגשים, ואמר שהצהרת הרבנות הראשית מנוגדת לרוח היהדות. אוי, ר' נחמן, מי גילה את הרז לחכם-חלם הזה.

בכנס מורים, שנערך ברחובות באוגוסט, השמיעו המורים לתנ"ך, החילונים, הסתייגות ללמד את התנ"ך מחשש להסתה לגזענות. ולמה? כי יש בו פסוקים המדברים נגד נישואי תערובת .

גרשום שוקן, המתייוון הוותיק, ששונא את הדת שנאה פתולוגית, כותב מאמר "קללתו של עזרא" . מה הקללה של עזרא? אוי, מה הקללה של עזרא? האיסור על נישואי תערובת. הוא כותב: "עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא". אה, מי ישחררנו מקללתו של גרשום.

בואו וראו את המציאות של המתייוונים. קטע מעיתון "ידיעות אחרונות" משנת 1981. הכותרת: "ארז ישב ליד סמיר ואירית ליד חסן". ממש מפגשים, דו-קיום, שרים ביחד, רוקדים ביחד. ומה התגובה של המורה? היא התמוגגה למראה הילדים שיצאו בריקודים. אי אפשר להבחין מי יהודי ומי ערבי. היא התמוגגה. גם אני התמוגגתי.

שמעתי בגלי צה"ל, נדמה לי שזאת התחנה של הצבא, פוליטיקה - חס ושלום, שקם אחד ואמר: בסך הכול משנת תש"ח היו כמה נישואי תערובת, אולי 400, ב"עולם האשה" מאוגוסט, מאמר: "מעורבים זה לזה". אומר רענן כהן, שחס ושלום אינו חשוד ככהניסט - מה אומר רענן כהן? ככה: התברר כי מדובר בכ-3500 מקרים כאלה. אני אומר, שגם זה לא נכון. אינני מדבר על נישואין. כמה יהודיות הרות לערבים ללא נישואין? כמה פרוצות יהודיות עובדות למען ערבים?

בשנת 1967 אמרה גולדה מאיר: כל הנישא נישואי תערובת מצטרף לששת המיליונים. גזענות? אני גזען? אוי ואבוי. אילו היה יוסי שריד אז בכנסת, איזו מנה אפיים היה נותן לגזענית גולדה. גם היא היתה אמריקנית.

בממשלה הזאת, משרד החינוך האווילי של נבון, במקום להתלבש חרדות, במקום להזדעזע לשמע אוזן, במקום להכין לבתי הספר תוכניות דחופות שמטרתן להחדיר לתוך הצעיר גאווה יהודית, תוכניות המדברות על החשיבות של היהדות, על המשמעות של היהודי, על הייחוד של היהודי, על האסון ששמו טמיעה - במקום זה הנבונים בעיניהם מחריפים את תהליך ההשמדה, מכינים לנו את ההצטרפות של עוד יהודים לששת המיליונים.

ופשע השתיקה מול הסרטן של ההתבוללות בישראל התפשט בכל העם, החל בראש, "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" . מי כאן, האם מישהו פה זוכר אי-פעם את יציאתו של ראש הממשלה נגד טמיעה והתבוללות במדינת ישראל? ומתי פצה פיו נגד נגע זה מר שמיר, עבדו הנאמן של ראש בית"ר? ומי מנה עפר שרי הממשלה, ליכוד או מערך - האם אחד מהם, האם אחת מהם, מהיום או לשעבר, קם בריש גלי להוקיע את הטמיעה בישראל ואת נישואי התערובת בין יהודים לערבים? "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" ?

...בעת כזאת אני פונה לסיעות הדתיות - מפד"ל, אגודת ישראל, ש"ס ומורשה. לעם היהודי אין סכנה גדולה יותר מהטמיעה. הבעיה של ערבים היא בעיה, אבל לא כמו הבעיה הזאת. אני פונה אליכם, דתיים, ושואל איך תצביעו היום. האם תתרוממו ותתעלו מעל לכיסא והממשלה, הקואליציה הצרה והמכוערת? האם תרימו יד היום למען קדושת העם והבדלתו כעם סגולה, או שמא, חס ושלום, תמשיכו בשחיתות המוסרית? שמא תצטרפו לכל אלה של "ותשחת הארץ לפני האלקים"?

הנני פונה לכל החברים, ובעקיפין לכל עם ישראל: מדינת היהודית עומדת היום בפני סכנה לעצם קיומה, מבית ומבחוץ. האויב מאיים, מבצע, רוצח, חולם על חיסול והשמדה. לא הסכנה ולא הישועה תבואנה מירדן, או מרוסיה או מוושינגטון. הסכנה נובעת משום שפרקנו עול, פנינו עורף לבורא העולם ולמצוותיו.

חברי הכנסת, דעו שהמבול מגיע, מבול של אש, טרגדיה ואסון. אין פורענות בלי חטא, ואין חטא יותר מזעזע מהפשע ששמו מפגשים ותוכניות להרוס את הייחוד, את ההבדלה, את הקדושה של עם ישראל. בידינו הישועה והגאולה.

מעטו של הרב בנימין זאב כהנא

זה המוסר שלנו, ומספיק לגמגם!

ספר "דברים" הוא על פי כל קנה מידה מערבי - ספר 'לאומני'. מושגיו – הפוכים ממושגי המערב; חוקיו - 'בלתי חוקיים בעליל'. קודם כל, ביסודו של הספר הזה עומד הכיבוש. הצו הבלתי מתפשר לכבוש את ארץ "כנען" מידי העמים היושבים בה מאות ואלפי שנים, ולשנות את שמה ל"ארץ ישראל".

לא די בכך; אנו אף מצווים בספר זה להוריש - לגרש - או לחילופין להשמיד, את תושבי הארץ הזו. ציווי זה הוא צו שהתורה קושרת אותו קשר הדוק עם עצם המצוה של כבוש הארץ והישיבה בה.

גם העניין של בחירת ישראל מופיע בפרשת "ואתחנן" , שנוי בפרשת "עקב" ומשולש בפרשת "ראה" , ורחוק מלהיות נעדר משאר פרשיות הספר. המוטיב ה"לאומני" הזה העומד במרכז ספר ממשיך הלאה גם בספר יהושע, ונכנס אל תוך ספר "שופטים", שבתחילתו אנו מוצאים את השבר הגדול של עם ישראל, שקרה, כעדות הספר עצמו, אך ורק מפני הסירוב לקיים בשלימות את הצו של כיבוש כל הארץ והורשת הגויים ממנה. כל שאר הסיבוך הנורא של תקופת השופטים - הוא תולדה של סירוב זה.

יהדות היא לא עסק מסחרי

ברצונינו הפעם לעסוק דוקא בשאלה ה'מוסרית' של כל זה. אין אנו עושים זאת כדי 'להכשיר' את התורה בעיני הכופרים והמתיוונים, אלו פשוט דוחים את ספר דברים, כמו את שאר התורה, כגזענות ופרימיטיביות. באים אנו לפנות ליהודים טובים, היודעים שעם ישראל תלוי בתורה, ורוצים לקיים אותה - ובכל זאת שואלים: הזאת התורה בעלת 'המוסר היהודי' הנעלה שכה רבות מדובר עליו? כיבוש, גירוש, עם נבחר? והתשובה היא, מה לעשות, שאותו 'מוסר יהודי' ששמעון פרס, למשל, כל כך אוהב לדבר עליו בכלל לא קיים! כן, לא קיים!

"מה?" - אתם שואלים - "הגזמתם! אין מוסר יהודי?!". לא, לא לזה כוונתינו. ודאי שיש מוסר יהודי. אבל המוסר הזה הוא אחר לגמרי. להבדיל מה'מוסר' המזויף אותו המציאו אנשים בשר ודם, עומד ביסוד המוסר היהודי האמיתי, המושג של – עול מלכות שמים. זאת אומרת, לא אנחנו קובעים את ה'סחורה'. קודם כל אנו מקבלים על עצמינו את הערכים של ה' – בלי שום חשבון, ורק אחר כך אנו 'בודקים את הסחורה'. זה נכון בעולם העסקי אין זה מקובל לקנות משהו ורק אחר כך לבדוק מה זה, אך כנראה, שהמצוות והמושגים של היהדות, הן לא 'סחורה' רגילה. זהו דבר עליו נאמר: "כי טוב סחרה מכל סחורה" – סחורה שאין צורך ואסור 'לבדוק' אותה קודם ש'קונים' אותה.

ספר המוסר הלאומי

ספר דברים הוא 'ספר המוסר הלאומי' של העם היהודי. המוסר שהקב"ה רוצה להקנות לנו בכל הקשור ללאומיות הישראלית. ואם יש מישהו שרוצה לקרוא לזה 'לאומנות' – שיערב לו. זהו המוסר היהודי המוחלט. לא מוסר שמשתנה על פי התפיסה של דור מסויים או תרבות מתחלפת, אלא מוסר ניצחי, בו אנו, אבותינו ואבות אבותינו דבקנו אלפי שנים. המוסר הזה החזיק מעמד מול כל הרוחות השונות של אלפי שנה, ואילו תרבות הרוח המערבית הנוכחית, בת מאה או מאתיים השנים, זו תמוג לה ברוח אל אותו שאול תחתית בו נמצאות היום תרבויות הרוח ה'מפוארות' של העבר: יוון ורומי, אשור ובבל, מזרח ומערב, של דור זה או אחר...

בלי גמגום

דוקא היום, כאשר הערעור על כל המושגים היהודיים (כולל מושגים 'ציוניים' כגאולת הארץ) הולך וגובר; כשדוקא השמאל הפוליטי והרוחני, נושא רוח הגויים, הולך ומנצח בגלל חוסר הגמגום שלו, וההליכה החד משמעית שלו לכוון הגויים והגויות; חובה לקרוא את הפרשיות בספר דברים, בעיקר "ואתחנן" ו"עקב", ולהתחזק על ידן באמונה אמיתית. כדי שגם אנו – צד הימין הרוחני – נאמר את דברינו בלי גמגום וחדש משמעית: ה' הוא חזק יותר מכל הגויים, ואם נאמין בו ונקיים את מצוותיו הקשות וה'בלתי מוסריות', כביכול, הנ"ל – ננצח אותם.

השקט שלפני הסערה

מעולם לא זכו הנביאים לעדנה מעם ישראל. עובדה זו מטיח ירמיהו בפניהם לרוב: "למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה, ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. ולא שמעו אלי ולא הטו אזנם...". מה מביא אותנו לאטום אוזנינו כך מול דברי הנביא, בלי לחשוב אולי בכל זאת יש משהו באזהרותיו? תירוצים רבים יש לאדם שאינו מוכן לשמוע תוכחה - ומאמר זה נקדיש לאחד מהם, שמרומז בפרשת "ואתחנן".

לועגים לנביא ה'נודניק'

הנביא יחזקאל מתאר כיצד היו העם לועגים לו על נבואות החורבן שלו: "יארכו הימים ואבד כל חזון" , ומסביר מצודת דוד: "על כי יעודי הנביאים לזמן רחוק, היו אומרים: הנה, באריכות הימים יהיה נאבד כל הנבואה, כי לא יזכר בה, ובדרך לעג אמרו". כלומר, אתה מנבא על חורבן כבר שנים רבות ודבר לא קרה, אז כנראה שברבות הימים היא תשתכח ולא תתממש... הנביא ישעיהו מצטט את העם באופן ישיר יותר: "האומרים: ימהר! יחישה מעשהו, למען נראה! ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה!". כאן הלעג מתערב עם התרסה חמורה: נו, נראה, שיבוא כבר...

"ודאי אין בנו אשמה..."

הלעג הזה ליווה את הנביאים ורואי האמת לאורך כל הדורות, ואת הבעיה הזו חזתה התורה בפסוק מפרשת "ואתחנן" שקראנו גם בט' באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ - והשחתם..." . ונשאלת השאלה: מה הקשר בין "ונושנתם בארץ" לבין זה שיחטאו? וכי לא חטאו כבר בסמוך לכניסתם לארץ? ה"כלי יקר" אומר על כך את הדברים המאלפים הבאים: "לפי שאין פתגם (=דבר) הרעה נעשה מהרה - על כן מלא לב בני אדם לעשות רע. ואינו מרגיש שהקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו - וגבי דיליה (וגובה את שלו, מעניש) באחרית הימים. על כן אמר: 'כי תוליד בנים' וגו' - רוצה לומר: באותן הימים עצמם אשר תשחיתו - תולידו בנים, ובני בנים, כמנהג העולם - ונושנתם בארץ; ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' להמיתכם - כולי האי לא שתיק (כל כך הרבה לא היה שותק!) הרי אנו מולידים כמנהג העולם, ויושבים על הארץ ימים רבים. ואם כן, ודאי אין בנו אשמה".

הסיבה שה' דוחה את העונש לזמן ארוך, היא מפני שהקדוש-ברוך-הוא, ברחמיו הגדולים, רוצה לתת עוד הזדמנות ועוד ועוד ארכה שנחזור בתשובה. אלא שבמקום שהעם יספיק להתעורר בהזדמנות הנוספת שניתנת לו - הם מסיקים את ההפך: הנה, לפני עשרים שנה שמענו את הנביא אומר אותם דברים כמו היום - ומה קרה? כמעט כלום... המסקנה: לא צריך להתייחס לדבריו ברצינות. והעיקר: אני לא צריך לשנות את דרכי...

דברי ה'כלי יקר' כמסר אקטואלי

והאמת? "לכן אמור אליהם... קרבו הימים ודבר כל חזון!" . כלומר, אם אתם לועגים כך - אין טעם בארכות נוספות, והעונש יבוא מיד. ואיך העונש יבוא? כך ממשיך ה"כלי יקר" ואומר: "אבל אם הקדוש-ברוך-הוא מאריך אפו זמן רב - אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות וצרה אל אחותה ניגשת". כלומר, במקרה כזה הצרה תבוא בצרורות, מכה אחרי מכה, בלי שהות לעיכול.

את דברי ה"כלי יקר" הללו מביא מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד כהקדמה להוצאה השניה של ספרו "ארבעים שנה". לא לחינם. ספר זה הוא ספר האזהרה. וגם הרב קיבל בעקבות אזהרותיו תגובות דומות מאוד לאלו שתוארו קודם. מאז, קיבלו אזהרותיו, לדאבוננו, גיבוי מהמציאות הקשה. אך גם זה לא ממש הזיז אותנו. השקענו עצמנו עוד יותר בעסקינו - כדי שלא יהיה לנו זמן להתבונן החוצה, ולהיבהל מהקורה - וממה שעומד לקרות! הרב סבר, אולי דברי ה"כלי יקר" ימחישו לנו את מצבנו ויזיזו אותנו.

האזהרות כבר מתממשות, ועדין ניתן לשנות - אבל שינוי מתחיל מכך שלא עוצמים עיניים אל מול האמת. גם אם היא כואבת.

ארץ ישראל היא חלק מהזהות שלנו

משה היה קשור בכל נימי נפשו לעמו ובמסירות נפש, עם זאת "לא הודה בארצו" ומשום כך לא זכה להיקבר בה. אי אפשר לנתק בין העם לארץ.

בתחילת הפרשה אנו עדים לדרמה של חילופי דברים בין ה' למשה. ובפעם הראשונה ה' מסרב חד-משמעית לתחינתו של משה: "רב לך!... כי לא תעבור את הירדן הזה!" . אבל משה לא רק שלא נכנס בחייו לארץ בגלל חטא מי מריבה, אלא אף לא זכה להיקבר בה. הסיבה לכך מובאת במדרש: "אמר לו הקדוש-ברוך-הוא (למשה): מי שהודה בארצו - נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו... 'כי גנב גונבתי מארץ העברים' ... את שלא הודית בארצך... כיצד? בנות יתרו אומרות 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' והוא שומע ושותק - לפיכך לא נקבר בארצו".

מה זה "לא הודה בארצו"?

שתי תמיהות על מדרש זה: א. כיצד ניתן להאשים דוקא את משה בטשטוש זהותו, בשעה שכל סיבת בריחתו מפני פרעה למדין, כמסופר קודם לכן בפרשת שמות, היא מפני אהבתו ללא גבול וללא חשבון לעמו - כשהרג מצרי שהכה איש עברי מאחיו, ובכך התחייב בנפשו והפך לנרדף! וכי זה שלא תיקן את הדברים הלא-מדוייקים של בנות יתרו, הופך אוהב ישראל זה ל"לא הודה בארצו"? האם משה זקוק לעוד 'קבלות', אחרי המעשה העצום שעשה, על דבקות בזהותו הלאומית?! ב. למה נוקט המדרש לשון "לא הודה בארצו", בשעה שלכאורה מדובר על אי הודאה בעמו, בזהותו הלאומית? נראה מכל הנ"ל, שהביקורת על משה, אכן, איננה על חוסר הזדהותו כחלק מעם ישראל. אין ספק, שבתחום זה הוא הוכיח עצמו מעל ומעבר. משום כך, ברור שלא לחינם נקט המדרש בלשון "לא הודה בארצו" כי כנראה יש כאן ענין אחר שבו לקה משה.

לא תמיד נולדים במולדת

את ענין "לא הודה בארצו" אולי נצליח להבין מדברי התורה, מספר פסוקים אחרי סיפור בנות יתרו בפרשת שמות, שם מסופר שמשה קרא לבנו הבכור גרשום - "כי גר הייתי בארץ נכריה" . פשטות הדברים היא, שמשה הרגיש כשברח למדין כגר וזר המנותק ממקומו הטבעי, מצרים, מקום הולדתו. המדרש שאומר ש"לא הודה בארצו", מאשים את משה, למעשה, בכך שהוא הרגיש - ולו בתת הכרה - שמצרים היא ארצו. כי שם נולד. שם גדל. משום כך, כאשר בנות מדין מדווחת "איש מצרי הצילנו", הסיבה שמשה לא מחה, לא היתה - כפי שאולי ניתן היה להבין - מחשש לזיהוי לאומיותו שתגרור רגשי שנאה (ובמיוחד במצבו העדין כבורח מפני פרעה); אלא מפני שהזיהוי "איש מצרי" הוא זיהוי של מקום - איש שבא ממצרים; שמקומו - מצרים. ובהגדרה זו לא הרגיש משה בעיה. הוא היה צריך לקפוץ: אני? בנם של אברהם, יצחק ויעקב? אני "איש מצרי"? מקומי שלי - מצרים? חס וחלילה! למרות שמעולם לא הייתי - ארצי היא ארץ ישראל! אך, כאמור, הרגשה זו לא חיה בקרבו מספיק.

הזהות השלמה של היהודי

אי אפשר לנתק בין השייכות לעם היהודי, לבין השייכות לארץ היהודים. יהודי לא יכול לומר: כן, אני יהודי שלם, אוהב עמי, דבק בתורתי - אבל בברוקלין, בצנעא, בפינסק, בקזבלנקה. אין דבר כזה. חלק מזהות היהודי - היא השייכות לארצו. ויהודי המנותק מארצו הוא פגום, ללא קשר לצורת התנהגותו.

משום כך, לא שייך קיום מצוות כראוי בגלות. וכדברי האבן עזרא בפרשת ואתחנן : "כי ה' ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". וכדברי הספורנו בפרשה: "... הפליא לעשות להוציאנו ולהביא אותנו אל הארץ שנוכל לקנות בה השלמות".

לפיכך, למרות שמשה לא ראה מעולם את ארצו, היה עליו להרגיש שהוא "איש ארץ ישראל", ולא איש ארץ מצרים, המהווה, ככל גלות, בית קברות ליהודי - גם אם במקרה הוא נולד בבית קברות זה... ועונשו של משה היה במידה כנגד מידה. אתה לא הודית בארץ, הרגשת - ולו בהרגשה קלה - שאפשר להיות יהודי טוב ובו זמנית גם "איש מצרי" (כאמור, איש ארץ מצרים) - אז לא תיקבר בארצך. מידה כנגד מידה - כלומר, התוצאה הטבעית והישירה של החטא שלך.

לא סתם "פיסת קרקע"

אבל אנחנו הרי נולדנו בארצנו. גדלנו כאן. אין לנו גם את התירוץ שקשה להרגיש ביחס לארץ רחוקה שהיא מולדתנו. ובכל זאת, כנראה שגלות ארוכה בה היינו בני-אלף-ארצות (רק לא זו שלנו), מותירה את הגלות בתוכנו. וכך אנו מגיעים למצב לא נורמלי של רגש חוסר-שייכות, זלזול וויתור על ארצנו. ארץ זו אינה סתם "פיסת קרקע" - אלא ארץ ה', ארץ ישראל, ארץ הקודש.

עם קדוש - לא תכרות להם ברית

התורה קובעת: "לא תכרות להם ברית", "לא תחנם" כלומר: - לא תתן להם חן (אסור לומר "מה נאה גוי זה", וקל וחומר שאסור להלל מעשיו), לא תתן להם חניה בקרקע (אסור למכור דירה או אדמה לגוי בא"י) לא תתן להם מתנות חינם, "לא תתחתן בם!" והלכות אלו מתייחסות לגוים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, ולא רק לאויבינו שבהם פשוט צריך להילחם. ומדוע כל זאת? "כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלוהים אחרים". אך בכל זאת מדוע כה הרחיקה אותנו התורה מקשר עם גויים אלו? וכי לא היה מספיק איסור אחד כדי שלא נלמד מהם?

הדרדרות הדרגתית

אלא שבפסוקים אנו רואים את הסיבה - ההדרדרות ההדרגתית. תחילה נכרות עימם ברית, ובכך נעבור על האיסור הראשון. לאחר מכן יגיעו אלו שעימם חתמנו על "אמנת ידידות" לביקור, וכמובן שנארח אותם, נכבד אותם כראוי, ובינינו לבין עצמינו נשבח את הגויים ה"תרבותיים" האלו, שמוכנים לבקר אותנו... ובכך נעבור על האיסור "לא תחנם", בשלוש פירושיו ההלכתיים.

ואז לאחר יחסי קירבה כאלו, אנו "בני בית" אצלם, והם אצלינו. ובהתפתחות יחסים חמים בין שני העמים, נפתח הפתח ליחסים "חמים" בין בנותינו לבניהם, ובין בנינו לבנותיהם. ובכך נעבור על האיסור "לא תתחתן בם", והגדר האחרון בפני התבוללות מוחלטת, יפול. נטמא זרע הקודש. האידאולוגיה הכפרנית והטמאה של העם הזה תתפשט בעמינו כנגע ממאיר.

לא לערבב

והסיבה למהלך זה (שקרה פעמים אין ספור, ועכשיו הוא בשיאו ביחסינו עם אמריקה) - פשוטה. עם ישראל הוא עם קדוש. "קדוש" פירושו מרומם, נבדל, דבוק בה' ריבון העולם. עם ישראל הוא עם סגולה, הסגולי והיקר בעיני ה'. וכשם שלא ישים האדם באוצר של אבנים טובות ויקרות - אבני חצץ, וזכוכית שבורה. וכשם שלא ישים האדם פרי יקר ומשובח בין פירות זולים ומקולקלים, כך אין לערבב את העם היהודי עם עמים אחרים. אם כך האם נאסור כל קשר עם עמים אחרים (שברובם המוחלט אינם שומרים על שבע מצוות בני נח)? ומה עם "אור לגוים"??

מגדלור רוחני

עם ישראל במלאו את תפקידו, לעבוד את ה' ולדבק בה' ובחוכמתו - תורתו, מהווה "מגדלור רוחני" לעמים. אות ומופת כיצד יש לנהל חים של קדושה, אמת ואושר אמיתי. העמים צריכים להיות קשורים לעם ישראל, אך ורק כאשר הם מבינים את מהותו. ביקור גוים בארץ ישראל מותר, אך ורק כאשר ברור לכל שבני העם היהודי הם בניו של ה', כהניו ויודעי שמו. שהם אדוני הארץ וכל גוי המגיע לכאן הוא אורח המגיע כדי לקבל הדרכה רוחנית מעם ישראל.

צריך להיות ברור שחילופי התרבות צריכים להיות מהיהודי לגוי, ובשום פנים ואופן לא להיפך. ורק כאשר ידעו, היהודי והגוי, את מקומם, את עליונותו ומרכזיותו של עם ישראל יוכל לבוא התיקון השלום של עם ישראל.